"[…] בראש וראשונה, קיים הקושי שבביטוי. כולנו חוטאים באותו תהליך מוזר ונעים ששמו חשיבה, ברם אם עלינו להגיד, ולו גם לאדם היושב מולנו, מה אנו חושבים, כי אז נוכל למסור לו כה מעט! הרוח חלף־עבר בנפשנו וחמק־יצא מהחלון בטרם נספיק לזרות מלח על זנבו, או שהוא חוזר ושוקע לאטו לתוך המחשך העמוק, שאותו הגיה לרגע באור־תועים. הבעות הפנים, הקול וההגייה מעבים את דברינו ויוצקים תוכן ברפיונם בשעת דיבור. אך העט מכשיר נוקשה הוא; מעט מאוד יוכל להגיד; ויש לו כל מיני הרגלים וטקסים משלו. דרך־רודן לו; הוא הופך תמיד פשוטי־עם לנביאים, ומשנה את קרטועו הטבעי של הדיבור האנושי למצעד־העטים החגיגי־מפואר. וזה הטעם שמונטיין בולט מבין רבבות המתים בחיוניות זו שאין להצמיתה. לעולם לא נוכל לפקפק ולו לרגע קט שבספרו־שלו גלום הוא־עצמו. הוא סירב לאלף בינה; סירב להטיף; הכריז חזור והכרז שאינו אלא איש ככל האדם. כל מאמציו לא באו אלא כדי להתבטא בכתב, ליצור קשר עם אחרים, להגיד את האמת, והרי זו "דרך־מעקשים, יתר על הנדמה לעין".

כי מעבר לקושי לבטא את עצמך, קיים הקושי העליון: להיות אתה־עצמך. נשמה זו, היא החיים שבתוכנו, אינה חופפת כלל את החיים שמחוצה לנו […]"

(וירג'יניה וולף, הקורא המצוי, מונטיין, מתוך: פס רקמה צר, נח שטרן, תרגומים ורשימות, הוצאת עם עובד)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s