[…] אם אנחנו רוצים לשפר דברים, קשה לי להאמין שהגבלת הזרימה החופשית של ספרות היא הדרך היעילה להשיג את זה. עבורי, כתיבה היא לא ספורט קבוצתי. אני לא כותב עבור נבחרת פקיסטאן או נגד נבחרת ישראל. כשקוראים ספר, זה הזמן היחיד בחיינו שבו אנחנו לגמרי לבד, אבל למעשה מכילים בתוכנו גם את המחשבות שלנו וגם את המחשבות של אדם אחר — הכותב. זה משהו מדהים, ייחודי וחזק. אני מאמין שכתיבת ספרות היא דרך להשפיע על אנשים ולפתוח אותם לדרכי מחשבה חדשות. אין שום ניגוד בין ההזדהות שלי עם הפלסטינים לרצון לאפשר לישראלים לקרוא אותי, ואני לא מוכן שתהיה בעולם שפה שלא אסכים שהספרים שלי יתורגמו אליה".

(מוחסין חאמיד, מתוך כתבה של רונן טל, 'הארץ', 19.4.22)