"העורך של הספר תבע: את חייבת לכתוב הקדמה. לשם מה הקדמה לספר שבו כבר סיפרתי את כל הסיפור? גם כך היה לי קשה לכתוב אותו. הייתי כותבת ומרפה, חוזרת ונוטשת, מוחקת ועוזבת, ושוב חוזרת ומנסה לומר משהו, שלא בטוח שהצלחתי לומר. פשוט הרבה יותר לכתוב את סיפורם של אחרים, שאני הפרשנית, השופטת וגם המעצבת שלו. כאשר מדובר בי עצמי אני רוצה לספר את הסיפור כפי שהוא היה. או כפי שהיה למיטב ידיעתי והבנתי. האם אני ישרה עם עצמי? אני מקווה שכן. מצד אחר אני מודעת לחשיפה שכרוכה בסיפור. החשיפה קשה לי. רק על עצמי לספר לא ידעתי. לכן ההיסוסים, הרתיעה, התחושה שאני מגלה בפומבי את האני הפרטי. אך אני גם מודעת לכך שאין זה מקרה שעל אף החלטותיי החוזרות ונשנות לנטוש את הספר הזה, הייתי חוזרת אליו שוב ושוב. כתבתי את הסיפור בגוף שלישי: זה יצר איזה ריחוק שעזר לי להעלות את הדברים על הכתב. אך העורך לא אהב את הריחוק: הוא חייב אותי להתייצב מול עצמי, לדבר בקול שלי. זהו בסך הכול סיפור קטן, צנוע, בלי דרמות גדולות. אל יהיו לקורא ציפיות לתגליות סנסציוניות. אך בשבילי זהו סיפור פרטי מאוד, אישי. […]"

(אניטה שפירא, ככה זה היה, סיפור חיים, הוצאת עם עובד, ספריית אפיקים)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s