מחפשת אצל ישראל אלירז כמה מלים טובות ומוצאת, גם אם לא שלו:

"[…] יש ספר של אלן דה בוטון ששמו "איך פרוסט יכול לשנות את חייך". הכותרת הזאת מוצאת חן בעיני. אני מבקש לדון כאן בשאלה איך אלירז יכול לשנות את חייך. אין הכוונה לשינוי חיים במובן הדרמטי, החד פעמי. אדרבה, השינוי המדובר כאן הוא שינוי מתמיד, שינוי של תנועות "קטנות" אך משמעותיות בקיום היומיומי. ראוי לשאול את השאלה הזאת ביחס לכל יצירת אמנות. כל אמן וכל אדם (וגם חיות, ודוממים, וצומח) יכול לשנות את חייך בדרכו או בדרכיו שלו. ואולי סך כל שינויי החיים האלה, הנובע מסך כל הפגישות המשמעותיות, הוא מה שאנו מכנים "חיי הרוח". אם אנו חשים שהרוח נושבת הרי שהיא השתנתה."

"[…] כשאנשים חושבים על שירה, הם חושבים לרוב על משהו שירי במופגן. דיבור מקושט, ססגוני. הקישוט נובע לפעמים מן ההרגשה שה"פלא" שאלירז מדבר עליו דורש בהכרח דיבור מפליא. שיר טיפוסי של אלתרמן כמו שואב אל מרקמו המילולי את כל אנרגיית הפלא הזאת, וכך השיר הופך להיות בעצמו לדבר מופלא כמו זר פרחים. אלירז כותב שירה אחרת. צבעי השיר שלו אינם גלויים לעין באופן האלתרמני. אבל ביסודו של דבר השורש הוא אחד […] השירה של אלירז מנסה לדבר על הפלא בלשון לא פלאית. בלשון הדיבור הפשוט. […] אחרי קריאת שיר של אלתרמן אתה זוכר את השיר; אחרי קריאת שיר של אלירז אתה זוכר את עצמך קורא את השיר. צבעיו של אלירז שקופים יותר. אבל אלירז ואלתרמן רואים את העץ ואת האש באותן עיניים. […]"

(דרור בורשטיין, מתוך אחרית הדבר לספר 'דברים דחופים' של ישראל אלירז, הוצאת הקיבוץ המאוחד)