לפני שבוע, קפצתי איתו שוב למוזיאון. הוא צילם, אני הלכתי להגיד שלום לכל היצירות שאני אוהבת וניסיתי להבין למה אני כל כך שמחה בכל פעם שאני מגיעה לשם. אולי בגלל שהמוזיאון הוא מעין בית, גדוש ביופי, שאני מבקרת בו כבר שנים, אבל הוא עצמו כמעט ולא משתנה (להבדיל מכל הבתים שאהבתי, שנעלמו ואינם). בית עם תמונות, פסלים וחפצים שאני אוהבת, וגם אם התערוכות בו מתחלפות, אני יודעת פחות או יותר איפה כל דבר נמצא… ואולי בגלל, שבכל פעם שאני נכנסת אליו, אני ממשיכה באותה שיחה שאני מנהלת עם עצמי, שמזכירה לי מי אני ומה אני רוצה (ונקטעת, בכל פעם שאני יוצאת ממנו החוצה, אל החיים). ואולי פשוט מכיוון שהזמן במוזיאון עומד מלכת, קצת כמו בתוך קטקומבה ענקית, תקופות ותרבויות חיות בו בשקט חיי נצח, זו לצד זו, ואפשר לדלג ביניהן אחורה, קדימה ובחזרה… ובאמצע, לעשות הפסקה לקפה, עם מאפה דובדבנים וגבינה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s