"[…] כל אחד מאתנו הוא כמה, הוא רבים, הוא מערך סדור של עצמויות. לכן מי שבז לסביבה אינו אותו אדם ששמח בה או סובל ממנה. במושבה הגדולה של הווייתנו יש בני אדם מסוגים רבים, החושבים ומרגישים באופנים שונים. ברגע זה ממש, כשאני כותב, בהפוגה לגיטימית מן העבודה הדלילה היום, מלות התרשמות מעטות אלו, אני הוא הכותב אותן בתשומת לב, אני הוא השמח שאיני חייב לעבוד בשעה זו, אני הוא המתבונן בשמים שם בחוץ, השמים הבלתי נראים מכאן, אני הוא החושב כל זאת, אני הוא החש את הגוף מרוצה ואת הידיים קרות עדיין במעורפל. וכל עולמי זה, עולם של בני אדם זרים זה לזה, מקרין, כהמון מגוון אך קומפקטי, צל אחד ויחיד – גוף שקט זה אשר כותב, שאני רוכן אתו, בעמידה, מעל לשולחן הכתיבה הגבוה של בורז'ס שאליו באתי לחפש את כרית הספיגה שלי שהשאלתי לו.

[…] הכל מתאייד לי. חיי כולם, זכרונותי, דמיוני ומה שהוא מכיל, אישיותי, הכל מתאייד לי. אני חש כל העת שהייתי אחר, שחשתי אחר, שחשבתי אחר. […] לעתים אני מוצא, בבלבול ההמוני של מגירותי הספרותיות, ניירות שנכתבו על ידי לפני עשר שנים, לפני חמש עשרה שנה, אולי לפני שנים רבות יותר. ורבים מהם נראים לי של אדם זר; אינני מזהה את עצמי בהם. היה מי שכתב אותם, וזה היה אני. אני חשתי אותם, אך זה היה כמו בחיים אחרים, שכעת אולי התעוררתי מהם כמו מחלום של מישהו אחר. […]"

(פרננדו פסואה, ספר האי־נחת, עמ' 36, מפורטוגלית: יורם מלצר, הוצאת בבל)