"[…] אמרתי אז לבתיה, כמו ילד המצביע על צעצוע נכסף בחלון ראוה ואומר לאמו: "אני רוצה כזה". ובתיה ענתה, בהתאמה גמורה לנימת הדברים: "יהיה לך כזה". מאור הפנים שבו אמרה את זה עשה את הגן ההוא, שיהיה, כאילו הוא ישנו כבר מימים ימימה. זה נאמר בביטחון שלם, כאילו היא רואה כבר את תחילתו של המעשה. דבר השלוח אל העתיד גם אם יחרוג ממידת חייה. לא הנבואה שבזה עיקר אלא מידת הנתינה."

(אריאל הירשפלד, גן בתיה, מוסף תרבות וספרות 'הארץ' 26.10.22)