16 שנה לעלי מוהר.

---

"[…] כשאדם מגיע לשנות בינה ועצה הוא מתחיל בדרך כלל להבין שראוי לו למשל לשמור על בריאותו: לעמל את הגוף, לאכול במידה ולשתות במידה, ולא, נניח לעשן ללא הרף ככסיל, בלי תכלית ובלי טעם; מי שחי וגדל בארץ ואולי התנסה בשלוש או ארבע – או חמש או שש – מלחמות במהלך חייו, אולי כבר אינו שש ממש אלי קרב, תהיינה דעותיו הפוליטיות אשר תהיינה. גם בחייו האישיים יש שהוא לומד את סגולת המתינות ואת היכולת לוותר, בידעו כבר שלא את הכול אפשר להשיג, וגם מה שאפשר אינו מושג בהכרח בכוח…

בהיותו שרוי בהלך נפש פילוסופי ומלא תבונה זה, יש שנמלא האדם תקווה. נדמה לו שהעולם מתבגר ומחכים יחד איתו; שגם בצד השני יש ודאי הבנה גוברת והולכת שכך לא כדאי, וכך אי אפשר להמשיך; גם בצד השני יש ודאי גברים ונשים במטב שנותיהם, כמוהו, אמנם לא קבילים חיצונית לדאבונו, אך כאלה שאפשר לשבת ולסגור עמם עניין בשקט, בהבנה מרבית..

מתוך הרהורים נעימים ממין זה הולך האדם ברחוב הריק, ידיו שלובות לו מאחורי גבו, ואז כשהוא מגיע לפינת הרחוב, מתגלים לעיניו לפתע רבבות צעירים חורקי שן, לא מגולחים, מלאי עזוז, שדמם סמוק בעורקיהם והם מעשנים כמו קטרים ומוכנים להתחיל הכול מהתחלה, הכול, כי בשבילם הכול רק מתחיל ברגע זה. הם חדשים לגמרי, זה מקרוב באו, ואין הם מוכנים לוותר על דבר ממה שהעולם צופן עבורם – לא על התקפת הניקוטין הראשונה ולא על המלחמה הבאה, שלהם תהיה המלחמה הראשונה, שתמיד היא המושכת והמפתה מכולן.

מניד אז האדם ראש בראותו את תקוותיו עולות בעשן, ובהבינו בפליאה כי העולם אינו חדל להתרחש בלי הרף, הוא שואל את עצמו קושיה אחרונה לשנה זו."

(עלי מוהר, עוד מהנעשה בעירנו, הוצאת עם עובד, 2016)