שלום אורי,

[…] בפריז מקסים. אוכלים, שותים, ויש מוזיקה כל היום כל יום. לא להאמין כמה טוב וכמה פשוט הכל יכול להיות. לקום בבוקר ולשמוע מוצרט, ואחר כך לעבוד בנחת בלי טרטורים, ואחר כך צהריים עם חברים, ואחר כך מוזיקה ואחר כך לילה. ולחזור בשעות הקטנות ברחובות הקטנים האלה, אפילו לשרוק מנגינה תוך כדי הליכה, ובבית לפני השינה להספיק לשמוע קסטה לפני שנרדמים.

שכחתי כבר שיש בעולם כל כך הרבה אנשים שיודעים לשיר יפה. לא להאמין כמה. ויש יין ויש גבינה ומה אין, רק יבי איננו. אתם בארץ חושבים שבגין בשלטון, אתם טועים, יבי בשלטון. אני כותב כאן את הספר שלי כמו שעון. כל בוקר, ממלא דפים ריקים. כל מה שצריך בשביל לעבוד הוא בסך הכל כרטיס טיסה. […]

מה שנוגע לי, אני לא מסוגל להתגעגע לתל אביב כאשר אני לא נמצא שם. אני יכול להתגעגע לתל אביב רק מתל אביב.

(מכתב מעמוס קינן לאורי ליפשיץ, פריז, 30.12.82, מאתר 'גנוזים')