לאייר לעיתון זה פשוט. שולחים לי טקסט, אני קוראת, מהרהרת, מאיירת, ולמחרת האיור מופיע בעיתון. אבל לאייר ספרים יכול לקחת לי שנים… שלא לדבר על הספרים שאני רוצה לכתוב ולאייר (כולם כבר כתובים ומצוירים לי בראש, אבל אני לא מעיזה להוציא אותם אל הפועל).

salsal

מדי פעם אני רואה אותה בשוק, בקניות של יום שישי. אני תמיד שמחה לראות אותה (אולי כי היא עדות לכך שפעם הייתי מישהי אחרת). בדרך כלל אנחנו מהנהנות ומחייכות אחת לשניה, מחליפות רק מלים ספורות. אף פעם לא היינו חברות. היכרנו בצבא, לפני כמעט ארבעים שנה, כשגרנו באותו חדר בשדה דב. חדר ששימש לשינה לחפ"שיות, בסוף יום של עבודה צבאית. ארבע מיטות בחדר, בקצה מסדרון פתוח לרוח, משקיף על הארובה של רידינג. התחלופה של הבנות בחדר היתה גדולה, אני לא זוכרת את כולן, אותה אני זוכרת. גם אז כמעט שלא דיברנו. שתינו שירתנו בחיל האוויר בקריה, שתינו היינו ירושלמיות, שתינו קראנו ספרים. זה כל מה שידעתי. אני זוכרת את ערימת הספרים הקטנה שעמדה תמיד על הריצפה ליד המיטה שלה. בראש הערימה היה 'דודה חוליה והכתבן' של מרגו ורגס יוסה (לא אהבנו אותם ספרים, אבל היא קראה ספרים באותה תשוקה כמוני, שלא כמו הדיירות האחרות בחדר). פעם נפגשנו באמצע הבסיס הצבאי בשעת ערב, ליד המטוסים. היא הייתה בדרך לחדר, אני בדרך החוצה. היא שאלה מה אני מתכננת לעשות אחרי הצבא, אמרתי שאני רוצה לנסות להתקבל ללימודי אמנות בבצלאל. היא אמרה שאולי כדאי לי ללמוד עיצוב גרפי. לא ידעתי מה זה עיצוב גרפי, אז היא הסבירה לי. ככה, בשני משפטים, היא עזרה לי לכוון את חיי. אחר כך הלכתי ללמוד עיצוב גרפי ונהייתי מאיירת. היא למדה קולנוע והפכה לבמאית ועורכת מוערכת. מדי פעם אנחנו נפגשות בשוק ביום שישי, מהנהנות, מחייכות וממשיכות הלאה.