[Gabriele Münter]

ביום רביעי נסענו ברכבת לתל אביב, הוא ואני. הצלחנו להגיע בזמן, מצאנו כסאות ליד החלון, בכיוון הנסיעה והתרווחנו. חמש דקות לפני שהרכבת החלה בנסיעה, הודיע הכרוז: כל הנוסעים ברכבת ברציף מס. 2, מתבקשים לעבור לרכבת ברציף מס. 4, הרכבת תצא ב-10:33 בדיוק. ירדנו מהרכבת עם שאר הנוסעים, והתחלנו לרוץ, על נערינו וזקנינו, על נשינו וטפנו בעגלותיהם, עלינו במדרגות, ירדנו במדרגות, והגענו, ממש ברגע האחרון, קצרי נשימה, לרכבת הנכונה. מצאנו כסאות ליד החלון, בכיוון הנסיעה והתיישבנו. "טוווווווווווווווווווווו", שרק הקטר בשמחה. הרכבת החלה לנסוע לאיטה במנהרה הארוכה והחשוכה, וכשיצאה ממנה… היינו באירופה! שדות מוריקים, הרים מושלגים, נהרות מקציפים ופרות רובצות באחו. כרסמנו קרקרים עם גבינה, שתינו יין אדום בכוסות דקיקות ועצמנו עיניים בשמש החורפית, הנעימה, של אירופה.

"ביום שישי דיברתי בטלפון עם טרטה (דוד טרטקובר) ידידי ונדברנו לנסוע יחד למחרת לתערוכה של דוד ריב בסדנאות האמנים. טרטה אינו בקו הבריאות בזמן האחרון ומזה כשנה וחצי, הוא אומר, לא ביקר בתערוכה. בשביל רבים "לבקר בתערוכה" אינו רק עניין של בילוי או חוויה אסתטית אלא גם עניין של זהות. בתערוכה, ובעיקר של אמן שמבטא משהו מהזהות שלנו, אנחנו משתייכים אל השבט. כמו אוהדי כדורגל בשבת אבל בשקט ובהרהורים. הקורונה קטעה לאנשים רבים את ההשתייכות הזאת.

בשבת בבוקר אספתי את טרטה מביתו והגענו לגלריה ממש עם פתיחתה. את ריב פגשנו בחוץ, מגיע באופניים. כולנו אמרנו מה נשמע ולא הרבה יותר, ונכנסנו לגלריה. בתערוכה שני חדרים, בקטן מוקרן סרט וידיאו שריב צילם בהפגנות בגדה ובשני ציורים. ראשית תופס את העין קיר של דיוקנאות גדולים בשחור־לבן: רפי לביא, אביבה אורי, מרואן ברגותי, מרילין מונרו, ולדימיר פוטין, גנדי ההודי וגנדי הישראלי. על שאר הקירות ציורים צבעוניים של סצינות מתוך ההפגנות: חיילי מג"ב ונערים פלסטינים, מכוניות משוריינות ועצי שקד פורחים. האולם הגדול היה עדיין ריק מאדם. ריב הביא לטרטה כיסא, מיקם אותו במקום שטרטה ביקש, מול ציורי ההפגנות.

זרם המבקרים בגלריה היה דליל וכמעט כל אלה שהגיעו הכירו זה את זה, רובם אנשים בני אותו דור, שבעים־פלוס־מינוס־עשר, שמכירים זה את זה שלושים וארבעים שנה, לאו דווקא חברויות אינטימיות עם ביקורי בית, אלא חברויות של האמנות, ויש בזה סוג אחר של אינטימיות ועומק. […]

אחר כך המשכתי וחשבתי איך אמן אחד יכול להגשים את עצמו דרך התפעלותו מאמן אחר, ופתאום ראיתי גם את הדמיון בין ריב וטרטה: את המפגש של הפוליטי והאישי, את קו הרישום התכליתי, הלא־מגונדר, את החספוס ואת הרגשת הדחיפות.

כאשר אתה גדל עם בני דורך, גם אם אתה מבקר אמנות, אתה לא יכול באמת לבקר אותם. כולנו התפתחנו במקביל. אלה שואלים מה לצייר ואיך לצייר ואלה שואלים מה לכתוב ואיך לכתוב. נפרדתי מטרטה מול ביתו וחזרתי הביתה לכתוב."

(איתמר לוי, איך אמן אחד יכול להגשים את עצמו דרך התפעלות מאמן אחר, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 5.11.21)