סופסוף הכנתי מיץ אבוקדו, ויצא טעים כמו שזכרתי (בבלנדר: אבוקדו, בננה, יוגורט, מיץ תפוזים וסוכר לפי הצורך).

בספר עב־כרס לכבודו, "הנאמן: מנחת הוקרה וידידות לעוזי שביט" (2016, עורכים זיוה שמיר ומנחם פרי), כותבת בתו סיגל אגרי־שביט: "יש זנים נדירים בטבע. יש זנים נדירים בעולם החי, בעולם הצומח, ויש זנים נדירים בבני אדם. אחד הם (ואני די בטוחה בכך), הוא אבא שלי. נדיר כל־כך ויקר ערך מסוגו, אך לא בגלל שהוא חוקר ספרות מוצלח, מרצה, שופע ידע עד כלות, כותב בצורה מופלאה, חכם וקיבוצניק שעשוי מחומרים מיוחדים, כאלה שכבר עברו מזמן מהעולם. אכן הוא בעל יכולות נדירות… אך המייחד אותו מכולם להשקפתי, הוא עצם מהותו והאדם שהוא, הם־הם ההופכים אותו לזן נדיר. מסתבר שגם להיות אנושי זו לפעמים מומחיות".

(הצלילות המופלאה של השכל שלא תיגמר לעולם, ניצה בן-דב על עוזי שביט, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 8.3.23)

לאבא שלי יש סולם.

אתמול בערב סרגתי וראיתי את 'העוקץ' (ואחר כך גם את 'ליידי בירד'). פול ניומן ורוברט רדפורד, צעירים ומשובבי נפש, החזירו אותי בזמן לשנות השבעים, לבית הקולנוע במרכז המסחרי ('סינמה 1'), שם ראיתי את הסרט עם אבא שלי, בפעם הראשונה.

ביום שישי בערב, לפני שבוע, הלכתי להחזיר למיקי ונירה כיסא ונשארתי שם שעתיים. דיברנו ודיברנו ולא הצלחנו להפסיק… מיקי אמר שכיף לחזור אחורה בזמן, ונירה אמרה שאני צריכה סופסוף לכתוב ולצייר את הספר על אבא שלי.

אתמול אצל אבא ואימא. הם נראו כל כך רגועים (22 שנים לאבא, 11 שנים לאמא).

---

היום, היה אמור להיות יום הנישואין ה-62 שלהם.

ממשיכים קדימה! (המשפט של אבא).

[…] כך נאלצתי רוב זמני לשבת סגור בבית, ליד החלון, ראשי דבוק לשמשה, צופה החוצה. מן החלון הזה ראיתי את העולם. עיניי היו מחפשות בין האנשים, ואני משתדל לנחש את מעשיהם, ולזהות מביניהם את הדמויות ששמעתי עליהן. בחורף, כשהיו מסיקים את הבית, ובחוץ שרר קור עז, היו עולים אדים ומכסים את זגוגיות החלונות. ראיתי את אחיי כשהם שולחים אצבע אל השמשה ומציירים ומתווים פני־אדם. תחילה היה החלון גבוה מדי בשבילי כדי לעשות כמוהם, אחר־כך התאמנתי בכך, ועלה בדעתי לצייר דמויות גם על פיסות־נייר. לקחתי פיסות־נייר, ישבתי ליד החלון, והתחלתי לצייר. הייתי מסתיר את פיסות־הנייר מעין־רואים, אך ממילא איש לא שם לב לציוריי. אבא ראה שאני מצייר, אבל לא שם ליבו לכך.

[…] יום אחד ישבתי מול החלון וציירתי כמנהגי – איכר רוסי בכיפת־פרווה עם שק על גבו, יוצא מתוך בור. חשבתי שאני עושה דברים שאין להם שום ערך. פתאום נשלחה יד מאחוריי וחטפה את הציור – ביאליק. הוא ניגש אליי על קצות אצבעותיו, ושמעתיו מאחוריי קורא בקול עז, וכדרכו בצעקות־התלהבות:

“בן־ציון! בן־ציון! בוא וראה מה צייר הבן!”

באותו רגע הרגשתי שכמו תיקתק לי איזה שעון. אך לא עלה בדעתי שכעבור שנים רבות ביאליק עצמו יפנה אליי, שאעשה ציורים לספריו.

[…] צבעים לא קנו לי, המצב הכלכלי בבית לא איפשר מותרות כאלה. גם לא טיפחו בכוונה את נטייתי לציור. הסתפקתי בדיו ובעיפרון. לעיתים קרובות נדמה לי כי גם אלמלא חשבתי שאהיה צייר – החיים שהתהוו סביבי היו עושים אותי לצייר.

גם כיום אני מוצא את עצמי יושב לעיתים קרובות ליד החלון ההוא. נדמה לי שלא התרחקתי ממנו הרבה בכל השנים שעברו מאז. אולי משום כך נשארה בי הזיקה המיוחדת לספרות הילדים. אני יודע שילד־מסתכל הוא אדם בעל כושר־קליטה רב, וכי יש לדבר אליו ברצינות ולעניין, כי הילדים מבינים יותר ממה שאנו סבורים. ישיבה זו ליד החלון נחרתה בי לכל ימי חיי. החלון היה פתח לָעולם. לאחר שנים הייתי תמיד תופס לי מקום ליד החלון בבית־הספר. […]

(בין חולות וכחול שמים, זכרונות נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר, פרויקט בן יהודה)

"[…] תשאפי להתפרנס ממי שאת ממילא – המצב הרצוי הוא זה שבו את קמה בבוקר, ויוצאת לעבודה ליום שנראה דומה למדי לאופן שבו היית רוצה שהיום שלך ייראה גם אם לא היית מתפרנסת ממנו. כלומר, אם את אוהבת באופן טבעי ללמוד, לקרוא ולחקור – כדאי שתמצאי עבודה שדורשת לימוד, קריאה ומחקר, באקדמיה למשל. אם את אדם שאוהב להיפגש עם אנשים ולהוציא דברים לפועל – כדאי שהעבודה שלך תהיה מורכבת מפגישות ושיחות עם אנשים עם פוקוס מעשי, כמו הפקה, נניח. אם את אוהבת לשבת ולכתוב בשקט – ובכן, פעם לפחות היו עבודות כאלה. ואם את אוהבת להקשיב לאנשים, ולהשתמש בלב שלך ובשכל שלך כדי לעזור להם למצוא את הדרך החוצה מהמצב אליו נקלעו, עולם הטיפול קורא לך. כשאדם מתפרנס ממה שהוא ממילא, הוא מעלה את הסיכויים שלו להיות שבע רצון מהיומיום שלו."

(עמליה רוזנבלום, מה למדתי על יחסים מקצועיים מאבא שלי)

אלי מזרחי.