קניתי אותו לפני שנים, אבל רק עכשיו הצלחתי לקרוא בו:

"הספר הזה כפה את עצמו עליי כמחויב המציאות. בעודי מותקפת ברגשות לא מוגדרים, דו משמעיים, אלימים, לעתים קרובות סותרים זה את זה, קלחו המילים מעצמן. פעולת הכתיבה לכדה את זרם הרגשות המבעבע. הכתיבה נולדה מן האבל והעניקה לו מחסה. מקום שניתן למצוא בו מקלט לפני ההתמודדות עם גלים חדשים וקשים שיש להכיל. […]

היעשותך יתום, גם בשלב מאוחר בחיים, מצריכה דרך חדשה לחשוב על עצמך. אנחנו מדברים על עבודת האבל, ניתן גם לומר טקס מעבר, מטמורפוזה.

הפסגות החדות של הכאבים הראשונים מתקהות, תדהמה ותחושות מחאה מפנות מקום להשלמה איטית עם המציאות. הצער מעמיק. ישנם רגעים של ריקנות, של העדר, של חוסר שקט. מאוחר יותר מתפשטת עצבות שניכרים בה סימנים של רוך, כאב ענוג עוטף את דמות הנעדר שהפנמנו. המת התמקם בתוכנו. למסלול הזה אין קיצור דרך. אין להתחמק ממנו. המוות שייך לחיים, החיים כוללים את המוות.

ריקון ביתם של נפטרים מחדד את מבחן האבל, מדגיש את כל מאפייניו. משימה זו חושפת, כמו ניתוח כימי, כל חלקיק ולו הקטן ביותר של ההיקשרויות שלנו, של הקונפליקטים שלנו, של ההתפכחויות שלנו […]

לא טוב להסתגר במלנכוליה."

(לידיה פלם, איך רוקנתי את בית הוריי, מצרפתית: קרן שמש, הוצאת רסלינג, ושתי)

"[…] לא ידענו על היומנים שכתב אבי לאורך ילדותו, ומתברר שעשה זאת יום־יום. לפעמים רק משפט, בדרך כלל לא יותר מפסקה. רשמים מדויקים של פעולות ומעשים, כמעט נטולי הרהורים, תמיד בעברית נפלאה. לפעמים הוסיף ציורים משלו. המחברת הראשונה נכתבה בשנת 1938 בראשית כיתה א', האחרונה מסתיימת בקיץ 1946, סוף כיתה ח'. המחברות והפנקסים, חלקם תפורים ביד, השתמרו בבית הוריו והתגלו רק אחרי מותו. קראתי בהם לראשונה רק כעת.

ההיסטוריה שם מבצבצת מכל פינה: בלילות הפצצה, בפליטים שמגיעים לקיבוץ, בהקמת יישובים לא חוקיים ובמשפטי שדה למי שנחשבו לבוגדים. רמי מדווח ביומנו על אירועים שייחשבו לימים אבני דרך בתולדות המדינה ועל העם המתכונן לקרב על ארצו — על פיצוץ מסילות הרכבת ותחנות המשטרה בשרון, חיפושי הנשק ברמת הכובש, הפריצה לעתלית, המצור על הקיבוצים גבעת חיים ושפיים.

אף שהאירועים ההיסטוריים שזורים ביומן, הם אינם העיקר בו. ברצף סטנוגרפי רמי מתאר את חיי היום־יום של שמונה שנות חינוך משותף בקיבוץ. בלי פרספקטיבה היסטורית מסננת, בלי פרשנות של מספר בדיעבד, זהו תיאור ילדי ונערי של חיים בעולם שהיה ולא ישוב להיות. זהו תיעוד של חברה קשוחה, שמצד אחד מכינה את בניה למאבק על הארץ ולא מותירה מקום לרגש, ומצד שני, מאפשרת ילדות חופשית, מחוברת בצלילות לסביבתה ועצמאית במידה בלתי רגילה. זה תהליך התבגרות שמתבונן בטבע בחן, רווי בחסד ובתקווה — ולעתים גם באכזריות."

(מירב מורן, על היומנים שכתב אבא שלה, רמי מורן, מוסף הארץ, 28.1.21)

זְמַן־מָה אַחֲרִי שֶׁהִגַּעְתִּי

לַשָּׁלָב בַּחַיִּים

שֶׁאֲנָשִׁים מַעֲדִיפִים לְהַצְבִּיעַ עָלָיו אֵצֶל אֲחֵרִים

אֲבָל לֹא אֵצֶל עַצְמָם, בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה,

הַטֶּלֶפוֹן צִלְצֵל. צִלְצֵל עוֹד וָעוֹד

כְּאִלּוּ הָעוֹלָם זָקוּק לִי,

אַף כִּי זֶה הָיָה בְּדִיּוּק לְהֶפֶךְ.

שָׁכַבְתִּי בַּמִּטָּה, מְנַסָּה לִבְחֹן

אֶת הַצִּלְצוּל. הָיוּ בּוֹ

הַהִתְעַקְּשׁוּת שֶׁל אִמִּי וְהַמְּבוּכָה

הַמְּיֻסֶּרֶת שֶׁל אָבִי.

כְּשֶׁהֵרַמְתִּי אֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת, הָיָה הַקַּו מֵת.

אוֹ, אוּלַי הַטֶּלֶפוֹן עָבַד וְהַמְּטַלְפֵּן מֵת?

אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה זֶה הַטֶּלֶפוֹן, אֶלָּא, אוּלַי הַדֶּלֶת?

(לואיז גליק, מאנגלית: קובי מידן)