hayovel.jpg

"באחד הפרקים ב"קול צעדינו", פרק ששמו "אותו ספר (3)", אמרתי הכי טוב את מה שאני מנסה להגיד כאן עכשיו. הפרק הזה עוסק בביקור של מוריס, אביה הנעדר והנוטש של הילדה, בצריף. האב מביא לילדה במתנה ספר, כלומר את טעמו, צבעיו, ריחותיו ובעיקר תשוקותיו של העולם הגדול. זוהי פגישתה הראשונה של הילדה עם ספר, ובעצם עם אביה. הילדה בספר, שלעתים היא "הילדה" בגוף שלישי ולעתים היא "אני", הדוברת המבוגרת, מכילה בתוכה בעצם את שלוש הקואורדינטות האלה שעליהן ניסיתי לדבר כאן: האוטוביוגרפיה, הזיכרון והקריאה. המפגש עם העולם באמצעות הספרים הוא שנותן לשני המרכיבים הראשונים, האוטוביוגרפיה והזיכרון, את פשרם ואת משמעותם."

(רונית מטלון, עד ארגיעה, מסות, מתוך: על קריאה, זיכרון ואוטוביוגרפיה, אפיק ספרות ישראלית)

car.jpg

אתמול בצהריים, במגרש חנייה, חנתה לידנו מכונית עם וילון על החלון האחורי ואני נזכרתי בפיג'ו 404 סטיישן של אבא שלי עם הוילונות האדומים, שנראתה כמו בית קטן על גלגלים (הוילונות נועדו לעשות לנו צל, לאחותי ולי, כשנרדמנו על המושב האחורי, בנסיעות ארוכות ובטיולים ברחבי הארץ).

sefer1

בכל פעם שהראש מכביד על הכתפיים, אני לוקחת ליד את אחד הספרים של אוריאל אופק (מרובינזון עד לובנגולו או משלגיה עד אמיל), נשכבת באלכסון על המיטה הגדולה והכל מתאזן.


"כל מי שהכיר את אבא שלי, זוכר אותו מחייך. אין פלא: החיוך לא סר מעל פניו אף פעם, מרגע שקם בבוקר ועד שהלך לישון […] יש כל מיני תיאוריות על אנשים שפניהם קפואות בהבעה אחת נצחית, אבל באשר למסכה המחייכת של אבא שלי, הפירוש די פשוט: הוא לא היה מסוגל להביט על העולם שלא מתוך חיוך; וגם אם בתוך-תוכו לא חייך כל הזמן, אסור היה שאף-אחד יחשוד בכך, גם לא הוא עצמו. עדויות לכך אפשר למצוא בשפע בספרו האישי ביותר […] שבו התוודה בין השאר כי בהיותו בן שלוש, נהג לשבת על המדרכה ליד ביתו ולשאול עוברים ושבים: "אורי ילד טוב?"

הצורך המתמיד באישור הנכסף הזה לא עבר לו עד יום מותו. למזלו הגדול, זימנו לו החיים עיסוק שבו מותר, ואף יאה, להקרין אמונה מתמדת בטוב, באור, בתקווה, והוא נאחז בו כבקרש הצלה; דרך הכתיבה לילדים, עריכת עיתון-ילדים, תרגום יצירות לילדים ועבודת מחקר מתמשכת על ספרות לילדים ונוער, הצליח להישאר מאושר – תרתי משמע: גם להקיף את עצמו בבועה נצחית של תום ואופטימיות, וגם, הודות לחריצותו העצומה, לזכות באישור הנכסף שהוא טוב. כל מה שאיים על הבועה המחויכת שלו נדחק מיד הצדה, טושטש לבלי הכר ונעלם הרחק מעבר לאופק."

(מתוך: החיוך של אבא שלי, עטרה אופק על אוריאל אופק, פורסם לראשונה בעיתון 'הארץ', 8.10.1995)

(אפלפלד מספר על ירושלים בשנות החמישים, על השוטטות שלו ברחביה ובמאה שערים ועל בתי הקפה דוברי הגרמנית, שישב וכתב בהם. ואני חושבת על ההורים שלי, שגדלו והסתובבו בירושלים באותה תקופה, באותו מרחב מצומצם שהוא מתאר. הם ראו ירושלים אחרת לגמרי, דיברו שפה אחרת, לא ישבו בבתי קפה. הוא מספר על תיכון ערב שלימד בו, על התלמידים שהגיעו עייפים ונרדמו בשיעור אחרי יום עבודה. אולי הוא לימד את אמא שלי ספרות?)

zabar

"[…] כך שאפשר להמציא מין המצאה כזאת שלא תמות התקווה האנושית והישראלית שלנו. התקווה המפוכחת, המושכלת, היהודית מאוד במובן מסוים, אוהבת–האדם ואוהבת–העולם, שיהיה פה טוב למרבית בני האדם. ושכולם, או כמעט כולם, יספרו סיפורים ובוודאי יקשיבו לסיפורים, באמת יקשיבו. ושמתוך כך יתחילו בזה אחר זה לא להכאיב, או למצער להכאיב פחות.

אהבתי אותו אהבת נפש והיינו קרובים קרבת נפש. רובכם יודעים זאת. חשבתי שאעמוד כאן היום ולא יהיו עוד מלים והנה, עוד יש לי. יש לנו מלים ויש בהן הרבה כוח, וכוחן לא הולך למות. אבא השאיר לנו, ויש עוד אחרות, ויהיו עוד ריבואות. מלים משנות מבט, מלים משנות עולם. הן לא ימותו, ואנחנו עוד נגשים פה כמה תקוות. אבא, תודה."

(פניה עוז-זלצברגר על עמוס עוז)