gentelman

מכתבי לורד צ'סטרפילד אל בנו

"כשערך לורד מהון את מכתבי לורד צ'סטרפילד, ראה לנחוץ להזהיר את המתכוונים לקרוא בהם ש"אין הם מתאימים לקריאה מוקדמת או נטולת־הבחנה". רק "אותם האנשים שהשגותיהם קבועות ושעקרונותיהם בגרו" יכולים, כה אמר כבוד לורדיוּתו, לקרוא בהם ללא חשש. אך זה היה בשנת 1845. ושנת 1845 נראית קצת מרוחקת כעת. היא נראית לנו עתה כתקופת הבתים העצומים ללא חדרי רחצה. אנשים מעשנים במטבח לאחר שהמבשלת הלכה לישון. אלבומים מונחים על שולחנותיהם של טרקלינים. הווילונות עבים מאוד והנשים טהורות מאוד. אך המאה השמונה עשרה גם היא ידעה שינוי. לנו ב-1930 היא נראית פחות מוזרה, פחות רחוקה מאותן שנים של ראשית תקופת ויקטוריה. תרבותה נראית יותר רציונלית ויותר שלמה מתרבותם של לורד מהון ובני זמנו. אז לפחות קבוצה קטנה של אנשים בעלי השכלה נרחבת חיה בהתאם לאידיאלים שלה.

[…] בפתיחת המכתבים היה פיליפ סטנהופ, בנו הלא חוקי של לורד צ'סטרפילד מאומנת הולנדית, נער קטן בן שבע. ואם עלינו להגיש איזו תלונה על תורת המוסר של האב, הריהי שרמתה גבוהה מדי לגבי גיל רך שכזה. […] אכן, בהמשך המכתבים יכול אדם לשער שלורד צ'סטרפילד כתב כדי להתענג על מסירת מה שעבר מתוך ניסיון חייו, מתוך מה שקרא, מתוך ידיעת העולם שלו – לא פחות מאשר כדי לאלף את בנו דעת. המכתבים מגלים להיטות, תנועת־חיים, המוכיחות שהכתיבה אל פיליפ לא הייתה מטלה אלא תענוג. אולי מתוך שנקעה נפשו מחובות משרתו ולאחר שנהרסו אשליותיו על ידי אכזבותיה, הוא נוטל את קולמוסו, וברווחה שהוא חש בקשר־ביטוי חופשי סוף־סוף, שוכח שהמכותב הוא, ככלות הכול, רק תלמיד בית הספר היסודי, שאינו יכול להבין אף את מחצית הדברים אשר אביו אומר לו. אך אפילו כך, אין דבר שיסליד אותנו בתרשים המוקדם שמשרטט בו הלורד צ'סטרפילד את העולם הבלתי ידוע. הוא נוטה כולו לצד המתינות, הסובלנות, השכלתנות. לעולם אל תהא עולב בציבורים שלמים של בני אדם, הוא מייעץ; בקר בכל הכנסיות, אל תצחק לשום אחת מהן; השכל את עצמך על אודות כל הדברים. הקדש את הבקרים ללימוד, ואת הערבים לחברה טובה. התלבש כפי שהנכבדים שבבריות מתלבשים, נהג כפי שהם נוהגים, לעולם אל תהיה יוצא דופן, אנוכי, או פזור דעת. שמור על חוקי הפרופורציה, וחיה כל רגע במלואו.

[…] ראשית חוכמה, על אדם לדעת כיצד להיכנס לחדר ואזי כיצד לצאת ממנו. כיוון שזרועותיו של אדם ורגליו עיקשות הן לשמצה, הרי דבר זה כשלעצמו דורש זריזות לא מעטה. ועתה, על אדם להתלבש כך שבגדיו ייראו מותאמים באופן מושלם לאופנה מבלי להיות חדשים או מדהימים; השיניים חייבות להיות כליל השלמות; הקפלט ללא דופי; את הציפורניים יש לעשות כקשת של עיגול; חייב אדם לדעת לחתוך מנות מהבשר, לדעת לרקוד, כמו כן, דבר שהוא כמעט אמנות לא פחות גדולה, לדעת לשבת ישיבה־של־נוי בכיסא. דברים שהם האלפא־ביתא של אמנות השבעת־רצון־הבריות. אנו מגיעים עתה אל הדיבור – נחוץ לדעת לדבר לפחות שלוש לשונות על בוריין. אך בטרם נפתח את שפתינו עלינו לאחוז אמצעי זהירות נוסף – עלינו להיזהר לא לצחוק לעולם. לורד צ'סטרפילד עצמו לא צחק מעולם. תמיד חייך."

(פס רקמה צר, תרגומים ורשימות – וירג'יניה וולף מתוך 'הקורא המצוי', בתרגום נח שטרן, הוצאת עם עובד)

hayovel.jpg

"באחד הפרקים ב"קול צעדינו", פרק ששמו "אותו ספר (3)", אמרתי הכי טוב את מה שאני מנסה להגיד כאן עכשיו. הפרק הזה עוסק בביקור של מוריס, אביה הנעדר והנוטש של הילדה, בצריף. האב מביא לילדה במתנה ספר, כלומר את טעמו, צבעיו, ריחותיו ובעיקר תשוקותיו של העולם הגדול. זוהי פגישתה הראשונה של הילדה עם ספר, ובעצם עם אביה. הילדה בספר, שלעתים היא "הילדה" בגוף שלישי ולעתים היא "אני", הדוברת המבוגרת, מכילה בתוכה בעצם את שלוש הקואורדינטות האלה שעליהן ניסיתי לדבר כאן: האוטוביוגרפיה, הזיכרון והקריאה. המפגש עם העולם באמצעות הספרים הוא שנותן לשני המרכיבים הראשונים, האוטוביוגרפיה והזיכרון, את פשרם ואת משמעותם."

(רונית מטלון, עד ארגיעה, מסות, מתוך: על קריאה, זיכרון ואוטוביוגרפיה, אפיק ספרות ישראלית)

car.jpg

אתמול בצהריים, במגרש חנייה, חנתה לידנו מכונית עם וילון על החלון האחורי ואני נזכרתי בפיג'ו 404 סטיישן של אבא שלי עם הוילונות האדומים, שנראתה כמו בית קטן על גלגלים (הוילונות נועדו לעשות לנו צל, לאחותי ולי, כשנרדמנו על המושב האחורי, בנסיעות ארוכות ובטיולים ברחבי הארץ).

sefer1

בכל פעם שהראש מכביד על הכתפיים, אני לוקחת ליד את אחד הספרים של אוריאל אופק (מרובינזון עד לובנגולו או משלגיה עד אמיל), נשכבת באלכסון על המיטה הגדולה והכל מתאזן.


"כל מי שהכיר את אבא שלי, זוכר אותו מחייך. אין פלא: החיוך לא סר מעל פניו אף פעם, מרגע שקם בבוקר ועד שהלך לישון […] יש כל מיני תיאוריות על אנשים שפניהם קפואות בהבעה אחת נצחית, אבל באשר למסכה המחייכת של אבא שלי, הפירוש די פשוט: הוא לא היה מסוגל להביט על העולם שלא מתוך חיוך; וגם אם בתוך-תוכו לא חייך כל הזמן, אסור היה שאף-אחד יחשוד בכך, גם לא הוא עצמו. עדויות לכך אפשר למצוא בשפע בספרו האישי ביותר […] שבו התוודה בין השאר כי בהיותו בן שלוש, נהג לשבת על המדרכה ליד ביתו ולשאול עוברים ושבים: "אורי ילד טוב?"

הצורך המתמיד באישור הנכסף הזה לא עבר לו עד יום מותו. למזלו הגדול, זימנו לו החיים עיסוק שבו מותר, ואף יאה, להקרין אמונה מתמדת בטוב, באור, בתקווה, והוא נאחז בו כבקרש הצלה; דרך הכתיבה לילדים, עריכת עיתון-ילדים, תרגום יצירות לילדים ועבודת מחקר מתמשכת על ספרות לילדים ונוער, הצליח להישאר מאושר – תרתי משמע: גם להקיף את עצמו בבועה נצחית של תום ואופטימיות, וגם, הודות לחריצותו העצומה, לזכות באישור הנכסף שהוא טוב. כל מה שאיים על הבועה המחויכת שלו נדחק מיד הצדה, טושטש לבלי הכר ונעלם הרחק מעבר לאופק."

(מתוך: החיוך של אבא שלי, עטרה אופק על אוריאל אופק, פורסם לראשונה בעיתון 'הארץ', 8.10.1995)

(אפלפלד מספר על ירושלים בשנות החמישים, על השוטטות שלו ברחביה ובמאה שערים ועל בתי הקפה דוברי הגרמנית, שישב וכתב בהם. ואני חושבת על ההורים שלי, שגדלו והסתובבו בירושלים באותה תקופה, באותו מרחב מצומצם שהוא מתאר. הם ראו ירושלים אחרת לגמרי, דיברו שפה אחרת, לא ישבו בבתי קפה. הוא מספר על תיכון ערב שלימד בו, על התלמידים שהגיעו עייפים ונרדמו בשיעור אחרי יום עבודה. אולי הוא לימד את אמא שלי ספרות?)