(בערב יום הזיכרון לשואה, הקשבתי לסיפור של אמא של דרור ב'זיכרון בסלון' בזום. אחר כך ראינו בטלוויזיה את 'אלו שנשארו'. סרט הונגרי על מערכת יחסים עדינה שמתפתחת בין גבר לנערה, שנותרו לבדם לאחר השואה. סרט קטן ונפלא עם שחקנים נהדרים).
קטגוריה: אופטימיות
[תצלום שלו]
התחלה חדשה.
(חוזרות ללקסיקון: דמוקרטיה, תקווה, אמת וצדק).
שנה חדשה, חיסון, בריוש עם ריבת תות.
(הדרך כבית. ההרצאה של כרמל על ה'קמינו דה סנטיאגו', עוררה מחדש תשוקות משכבר).
(התחלת השנה האקדמית ואני, נעות זו לקראת זו במהירות אדירה… ההתנגשות קרובה).
שנה טובה. בלי לחץ…
תיכף מתחילה שנה חדשה.
חזרנו לשוק.
הבוקר קראתי במיטה את 'אבא-ארך-רגליים', בפעם המי יודע כמה, מההתחלה עד הסוף. ג'רושה אבוט תמיד מצליחה לעודד אותי (הגדול פרט ברקע עלי גיטרה ואחר כך הכין לכולם ארוחת בוקר בשמש).
"כמה צרות! בבוקר לא שמעתי את הצלצול. אחר כך, כשהתלבשתי בחיפזון, נקרע לי השרוך של הנעל, וגם כפתור מהצווארון נפל לי פנימה לתוך הבגדים. איחרתי לארוחת הבוקר וגם לשיעור הראשון. שכחתי נייר סופג, והדיו דלף לי מהעט. בשיעור טריגונומטריה היתה לי מחלוקת עם המורה בעניין קטן הנוגע ללוגריתמים, ובמחשבה שנייה אני רואה שהיא צדקה. לארוחת הצהריים קיבלנו כבש מאודה עם ריבס, אני שונאת את שניהם, יש להם טעם של בית יתומים. […] שמעת פעם על צירוף כזה של אירועים מדכאים? חוסן נפשי נחוץ לא על מנת להתמודד עם הצרות הגדולות של החיים. כל אחד יכול להתמודד עם משבר או לעמוד מול טרגדיה הרסנית, אבל כדי לקבל בחיוך את תלאות היומיום הקטנות – זה הדבר הדורש תעצומות נפש."
(ג'יין וובסטר, אבא-ארך-רגליים, מאנגלית: ענת זיידמן, ספרי חמד, הוצאת ידיעות אחרונות)
[…] "המגפה אינה כשיעור מידתו של אדם", כתב אלבר קאמי בספרו "הדֶבֶר", "לפיכך אומר אדם בלבו כי המגפה נעדרת ממשות היא. זה חלום רע שעתיד לחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע בני האדם הם שחולפים. הם סברו כי עדיין הכול אפשר להם, ובזה כלולה ההנחה כי המגפות הן מחוץ לגדר האפשר. הם המשיכו בעשיית עסקים, התכוננו לנסיעות והחזיקו בהשקפות. כיצד יכלו לחשוב על הדֶבֶר, השם קץ לעתיד?" (תרגם: יונתן רטוש. הוצאת עם עובד).
[…] "עצם הפעלת הדמיון מתוך תהום הייאוש והפחד ששוררים כעת יש לה כוח משלה. לא רק לראות שחורות יכול הדמיון, אלא גם לשמור על חירות הנפש. בזמנים משתקים כאלה הדמיון הוא כמו עוגן שאנו משליכים ממעמקי הייאוש אל העתיד, ומתחילים למשוך את עצמנו לעברו. עצם היכולת לדמיין מצב טוב יותר פירושה שעדיין לא אפשרנו למגפה, ולַפַּחַד מפניה, להלאים את כל ישותנו. ומכאן אפשר לקוות שאולי, כשתסתיים המגפה והאוויר יתמלא תחושות של החלמה והתאוששות ובריאות, תעבור את האנשים רוח אחרת; רוח של קלות ואיזו רעננות חדשה. אפשר שיתגלו בהם, למשל, סימנים מענגים של תום שאין בו אף שמץ של ציניות. אולי גם הרוך ייעשה פתאום, לזמן מה, הילך חוקי. אולי נבין שהמגפה הרצחנית נותנת לנו גם הזדמנות לחתוך מעלינו שכבות של שומן, של חמדנות חזירית. של חשיבה עבה ולא מובחנת. של שפע שהפך לגודש וכבר החל לחנוק (ולמה, לעזאזל, אספנו כל כך הרבה חפצים? מדוע גיבבנו כל כך את חיינו עד שהחיים עצמם נקברו מתחת להררי החפצים שאין בהם חפץ?)."
(דויד גרוסמן, מוסף 'הארץ')
