salsal

בוקר חמישי בשוק. מפגש אנושי, פנים מוכרות ושמש מפייסת, מעוררים מידה של אופטימיות (ביום השבעת ממשלת בלהות).


אתמול, אסיפת הורים אחרונה במערכת החינוך (בדיוק בזמן).

"לפני 61 שנה, כשהייתי ילד בן שמונה, הייתה לי התגלות קטנה. זה קרה באוטובוס בקו 18 בירושלים כשנסעתי בשעת בוקר מוקדמת לבית הספר שבו למדתי. הרדיו באוטובוס היה פתוח ושודר בו ריאיון עם הפסנתרן ארתור רובינשטיין. המראיין שאל 'מר רובינשטיין, ביום החגיגי הזה כשאתה בן 75, האם תוכל לסכם את חייך במשפט אחד'? ורובינשטיין לא היסס. הוא אמר 'האומנות עשתה אותי אדם מאושר. בזכותה ידעתי אושר'.

אני זוכר איך נדהמתי, אפילו הייתי קצת נבוך. בילדותי בשנות ה-50, כשצל העבר עוד ריחף בכבדות מעל הראשים, המילה 'מאושר' לא הייתה משהו שאדם אמור לומר בציבור. אני חושב שלא היכרתי אדם אחד בחוג החברים של הוריי, שהיה מעז לטעון ועוד בקול רם, שהוא או היא מאושר. […]

המילה המדהימה הזאת, 'אושר', התגלגלה באוטובוס כמו מטבע זהב ואני בעיני הילד שהייתי היבטתי במטבע הדמיוני וידעתי – אני רוצה את הדבר הזה שמר רובינשטיין אמר. אני רוצה את האושר המיוחד הזה, אני רוצה להיות אמן.

יותר מ-60 שנה חלפו מאז. האומנות, הכתיבה, הביאה לי אושר גדול, כמו האושר שאני חש היום כאן, באמסטרדם, בארמון איתכם. האושר של מי שהקול שלו נשמע וזוכה להכרה, האושר של מי שמרגיש מובן. גם כאשר הכתיבה גרמה לי סבל וכאב, זה היה סבל שהייתה לו משמעות. סבל של מגע עם חומרי חיים אמיתיים, ראשוניים, רלבנטיים לי. הספרות והכתיבה לימדו אותי את העונג של לעשות דבר דק ומדויק, בעולם עבה ועכור.

אני אדם חילוני בתכלית, אינני יכול להאמין באלוהים שיעזור לי לעמוד מול התוהו של הקיום. והנה הכתיבה לימדה אותי את הדרך לחיות ולחוות בו זמנית גם תחושה מחרידה של אין, של צלילה לתוך אובדן ושלילה מוחלטת של החיים, ביחד עם הרגשה חריפה של חיוניות, של מלאות החיים, של חיוב שלהם […]".

(דוד גרוסמן, בנאום הזכייה שלו בפרס ארסמוס באמסטרדם)

[מחשבות בעת שטיפת כלים] מה נחלתי מאבותי? מהצד העיראקי (אמא): ביתיות, פסיביות מתונה, התייחסות חשדנית כלפי מושג הזמן ותשוקה לחצילים. מהצד הספרדי (אבא): נאיביות, אופטימיות, אהבת אדם, התייחסות משועשעת כלפי מושג הזמן וחיבה יתירה לבצקים ומקרונים ברוטב עגבניות (עם הדיוק והמעשיות הייקים, אין לי דבר).

הקיץ יכול להיות חם, מהביל, מחניק ודביק. אבל עכשיו, בימים של פרה-קיץ, כל כך נעים כאן לפעמים – ריח מתוק באוויר, שמש מלטפת, שמיים כחולים, גרניום פורח, כפכפי אצבע, מכנסיים קצרים, קעקועים נחשפים על זרועות וקרסולים (ואפשר כמעט לעצום עיניים ולהתפתות להבטחה המתעתעת, האופטימית, השקרית לרוב, שיהיה טוב).


קנינו בשוק משמשים, נקטרינות, אפרסקים ודובדבנים. הוא בישל ריבת משמשים כתומה ואני אפיתי את עוגת הפירות הנפלאה, המבשרת את בוא הקיץ.