בחצות, אחרי שסיימתי לראות את הסרט היפה על דוד פולונסקי, חזרתי לראות את הסיום של 'שלום' (הסידרה התיעודית ששימחה אותי), על שלום חנוך. שני יוצרים מוכשרים כל-כך, שעושים את מה שהם אוהבים, בכזו חדווה.

לאייר לעיתון זה פשוט. שולחים לי טקסט, אני קוראת, מהרהרת, מאיירת, ולמחרת האיור מופיע בעיתון. אבל לאייר ספרים לוקח לי שנים… שלא לדבר על הספרים שאני רוצה לכתוב ולאייר (כולם כבר כתובים ומצוירים לי בראש, אבל אני לא מעיזה להוציא אותם אל הפועל).

עשיתי לי פנקס של נייר חלק של נדב וייסמן הגיע בדואר. תום ופשטות של ילדות, איורים ברוח של ימים אחרים, ספר יפה ועדין.


"עשיתי לי פנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושרטוטים מ"חיי"…

עברי אינו עבר של גיבור, פשוט, מפני שאני בעצמי איני גיבור.

אני הנני בחור מלמד בכפר הזה.

ואף על פי כן, אף על פי שאיני גיבור, רוצה אני לרשום את עברי זה, העבר של אי גבורתי. העבר של הגיבורים נכתב בעד העולם ועליו מרעישים את העולם; עברי אני, עבר של אי גיבור, אני כותב בעד עצמי ובחשאי.

ואף הקדמה כזו דיה."

[ציטוט מתוך בחורף של יוסף חיים ברנר, בטקסט הפותח את הספר]