[קרן תגר]
קרן תגר ונעמה צאל. מתחברות לי בראש. בגלל היופי (מבפנים ומבחוץ), הכישרון המופלא והחיים הקצרים (שתיהן בגיל 39). האחת מציירת והשניה כותבת. מנסה למצוא קווים מקבילים בין שתיהן: רבגוניות – קרן (איור, אמנות, כתיבה) נעמה (כתיבה, מחקר ספרותי ועריכה), בשלות יצירה, כנות מרגשת וצניעות שקטה (ועוד משהו, כמו שנעמה כתבה: שפה אינטימית). אבידה שקשה להשלים איתה.
תל אביב. שמש, צעידה נינוחה (במסכה) לאורך שדרוטשילד. מול מדף הספרים המאויירים החדשים והיפים ב'מגדלור', פתאום הבנתי, שמאיירים מאיירים ספרים כדי שיהיה להם מספיק כסף לקנות ספרים, שמאיירים מאיירים אחרים.
ורדים נבולים.
סול סטיינברג רושם.
בית הקברות ברמת רחל, עצי זית, חום של 42 מעלות (נשבר שיא מ-1902).
אלדורדו | פָּרָשׁ אַבִּיר | הָדוּר, יָהִיר, | בָּאוֹר, בַּצֵּל, נָדַד הוּא. | הִרְחִיק דְּהֹר, | בְּפִיו מִזְמוֹר, | פָּנָיו לְאֶלְדּוֹרָדוֹ. | הִזְקִין וְשָׂב, | עָרְבוּ יָמָיו, | בַּלֵּב צְלָלִים אָז רָדוּ, | עֵת כִּי נוֹכַח | כִּי לֹא אָרַח, | לֹא בָּא עַד אֶלְדּוֹרָדוֹ. | וּמִשֶּׁתַּשׁ | כֹּחוֹ, פָּגַשׁ | עַל פְּנֵי הַשְּׁבִיל צֵל נָד הוּא. | 'צִלִּי', אָמַר, | 'אַיֵּה מִסְתָּר | אִוְּתָה לָהּ אֶלְדּוֹרָדוֹ?' | 'עֲלֵי פִּסְגוֹת | הַלְּבָנָה, | בְּגֵיא-צְלָלִים-בּוֹ-רָדוּ, | רְכַב וּדְהַר', | הַצֵּל אָמַר, | 'בַּקֵּשׁ אֶת אֶלְדּוֹרָדוֹ'. (אדגר אלן פו)
"לעיתים קרובות אני נשאל איזה שם תואר אני מעדיף – צייר או מאייר. ותשובתי היא שאני חי בעולם הציור ובעולם האיור. את שניהם אני תופר ואורג ורוקם מאותו החוט ממש, חוט שאני מושך מתוך עולמי. מתוך האוטוביוגרפיה שלי, מתוך הסביבה והאקלים והאורות והצללים שאל תוכם נולדתי ומתוך המאורעות שהשפיעו על חיי ועיצבו את החומרים מהם אני בונה את הסביבה האמנותית שלי.
טכניקת ההייטק עוברת על ידי ביעף ומשאירה אותי הרחק מאחור. אני ממשיך לצייר על נייר בעט ובמכחול בצבעי מים, גואש ושמן ולהתבשם מריח שמן הפשתן הטרפנטי. לפעמים אני מרגיש כמו אותו אביר מזדקן של אדגר אלן פו, הרכוב על סוס, לבוש שריון ובידו חנית, מחפש את אלדורדו העיר האגדית. באיורי, כמו בציורי." (אבנר כץ, דףדף)
"אתה אוהב להיות מאייר?
אני חושב שיש מעט אנשים שיש להם הזכות לעבוד במה שהם אוהבים, שזה מרתק אותם. זה לא אומר שאין ימים של תסכולים, של תחושה שהמתנה נלקחה ממך ושהיד שוקלת טונה. זה קורה. אתה אומר לעצמך – גמרנו, זהו זה. אין יום שאני לא בסטודיו, אבל יש ימים שהשולחן שלי ריק. מזל שיש לי לאן לצאת – אני יוצא לגינה. הרבה צמחים כבר מתו אצלי בגלל עודף מים."
(אבנר כץ מתוך ראיון ל"ספר המאיירים הגדול", בהוצאת מוזיאון ישראל ועם עובד, קיץ 1998)
אבנר כץ.
יש לי כל מה שצריך: מקום שקט, שולחן, כיסא מסתובב, מנורה, ניירות, עפרונות צבעוניים וזמן. רק שלא יודעת מה רוצה. מה אני רוצה?
"למסעות ומפגשים וירטואליים יש היסטוריה משלהם. כבר בימי הביניים עלו נזירות לרגל לארץ הקודש באמצעות כוח המחשבה, המשמעת והרגש, ועשו זאת בעזרת ספרי הדרכה מאוירים – בלי לעזוב את כותלי המנזר.
[…] כך נולדה תעשיית הצליינות הווירטואלית: במקום לצאת למסע רגלי מפרך ומסוכן, נזירה יכלה להסתגר בחדרה ולהיכנס למעין טריפ רב־חושי, שממנו תצא רק חודשים רבים לאחר מכן. אלה שהשלימו את כל מטלות הפולחן הווירטואלי, זכו לאותה חנינה של אלה ששבו מהמסע הפיזי. רבות דיווחו על התעלות נפש; אחדות העידו על נסים […] כל נזירה שיצאה ל"מסע" כזה קיבלה ספר מאויר, שחולק לפי ימים ושעות. מסלול הצליינות המדומיין אורגן לפי תחנות ממוספרות ולווה בלוח זמנים של תפילה ייעודית לכל נקודה בדרך […] המדיום ההזייתי הזה לא הסתפק במילים. כל עמוד כלל איורים שהתפרסו על מחציתו, בדומה לרומן מאויר או לספר קומיקס. האיורים תיארו מבנים (כנסיות, ארמונות ומנזרים), מרכיבים בנוף (הרים, ימות ונחלים) וכן דמויות חיילים, קדושים וצליינים. בחלק מהמקרים נותרו שטחים לבנים על הדף כדי לאפשר לקוראת למלא את האירוע ההיסטורי בנוכחותה המדומיינת.
[…] היכולת לדמיין היתה חלק מסך הכישורים הקיומיים במנזר בימי הביניים. היא היתה כרוכה בתרגול מתמיד, באמצעות שינון, זיכרון ופולחן, שאיפשר לנזירות ולנזירים להתקיים במנותק מהאירועים עצמם, ועם זאת לחוות אותם באופן מוחשי.
אחרי מאות שנים של הזנחה, קשה מאוד כיום "לטייל" בעולם בכוח הדמיון בלבד ללא תלות מוחלטת בטכנולוגיה; מינון יתר של אסקפיזם עלול אף להיות מאובחן כעת כשיגעון או כנתק קוגניטיבי. ובכל זאת, בימים שבהם מצאנו את עצמנו בסגר ומנותקים מהעולם, אולי אפשר היה לשאוב השראה קטנה גם מהנזירות של ימי הביניים."
(גילי מרין, הנשים שעלו לירושלים בלי לצאת מהחדר, הקצה, סוף שבוע 'הארץ', 13.5.20)
