אין אדם שהוא אי (גם אם הוא מאוד רוצה).

עובדת במיטה. מציירת באייפד ומקשיבה לשיחות על ספרות (עם כרית חמה מתחת לשמיכה).

ספונה בחדרי. קורנת.

נקי. בית. סדר. לבד.

[טובה ינסון, ספר הקיץ]

[…] החיים האמיתיים הם מסביב למיטה. אדם שחי מסביב למיטה, יש לו בכל חדר מיטה. לאדם כזה יש איכשהו הרבה מאד חדרים, אפילו אם הוא עני מרוד. על כל מיטה, אפשר לשכב. מיטה בחדר המיטות. מיטה בחדר העבודה. מיטה בחדר האורחים. ולמה לא מיטה במטבח? מסביב למיטה צריך שיהיה הכל. לא צריך הרבה ספרים. צריך רק את הספרים שאוהבים, אלה הקרויים בצרפתית "ספרי מיטה". לאף איש בעולם אין יותר מ-50 ספרים אהובים. המיטה היא אי בודד. אליו נמלט האדם רק עם מה שיקר לו באמת. ולמה שיקר באמת, יש מספיק מקום על הכוננית הקטנטונת שלידה מיטה. שם יש גם מקום לפטיפון, לתקליטים, למאפרה, לטלפון […]"

(עמוס קינן, ספר התענוגות, הוצאת א. לוין אפשטיין)

אי ודאות.

בוקר בהיר, שבת של בית, כל אחד עסוק בענייניו.

כשאני שוקעת בתוך ספר, זו תמיד נראית לי פעולה אנוכית (שיש בה אפילו תחושה מסויימת של בגידה). בתוך המרחב המשותף של הבית, אני יוצרת עולם פרטי של דמיון, שהוא רק שלי. צפייה בסרט היא פעולה חברתית, שאפשר לשתף בה עוד אנשים, אבל קריאה בספר, היא פעולה לבדית (גם אם קוראים ביחד, כל אחד מדמיין לו ספר אחר בראש).

תערוכת 'זמנים מודרניים' במוזיאון תל אביב. המוזיאון מתמלא באנשים שלא ביקרו בו שנים. תורים בקופות ובכניסה לתערוכה. תערוכת אוסף של אמנות מודרנית ממוזיאון פילדלפיה. תערוכה יפה, אבל לא גורמת ללב שלי להחסיר פעימה. הוא שואל: מה היית לוקחת הביתה? אני בוחרת באשתו של סזאן והוא בעיגולים של קנדינסקי.

---

אהבתי את התצלום שהוגדל בשחור לבן: פיקסו וסוחר האמנות קנוולר יושבים בסטודיו המרווח והמואר של פיקסו, מתנדנדים על כסאות נדנדה. פיקסו בידיים שלובות, מתבונן ומאזין בשקט. חלונות בסגנון ארט נובו, אור מסמא עיניים ודקלים. אי של אמנות ושקט (משום מה, פיקסו תמיד מזכיר לי את סבא שלי, מנשה).

(התאור הזה, שמדי פעם נזכרת בו): "בשבועות הראשונים לאחר האסון הידרדר הבית מאוד. גם אבי וגם אני לא אספנו את שיירי האוכל מעל שעוונית המטבח, לא נגענו בכלים שהטבענו בתוך מי הכיור העכורים, עד שאזלו כולם והיה הכרח לדוג מתוך הסחי שתי צלחות, ושני מזלגות וסכינים ולשטוף אותם תחת הברז ולהשתמש ולהחזיר אחר כך אל גל הכלים שכבר העלה צחנה. גם פח הזבל עלה על גדותיו והסריח כי אף אחד מאתנו לא רצה לגשת לרוקן אותו. את בגדינו השלכנו על כל כיסא בבית ואם היה לנו צורך בכיסא, היינו פשוט משליכים ארצה את כל מה שהיה עליו. ניירות וספרים וקליפות ופיסות נייר וממחטות משומשות ותילי עיתונים מצהיבים כיסו את הרצפה. תלתלי אבק אפורים הסתובבו על פני כל מרצפות הדירה. גם כשאסלת בית השימוש נסתמה למחצה, לא נקפנו שנינו אצבע. ערימות של כביסה גלשו מחדר האמבטיה אל המסדרון ושם כבר המתינו להן תילי בקבוקים ריקים, קרטונים, מעטפות פסולות ואריזות ישנות של מצרכי מכולת."

(עמוס עוז, סיפור על אהבה ועל חושך, הוצאת כתר)