max

[Max Herrmann-Neisse, George Gross, 1925]

בסוף יום ארוך ומעניין (רווי בדיבורים), חיפשתי מקום שקט להירגע בו, לפני שחוזרת הביתה. הרגליים הובילו אותי לספרייה של האוניברסיטה, שהרבה שנים לא ביקרתי בה. לא זכרתי באיזו קומה אהבתי לשוטט, אבל הרגליים זכרו – מדפי הספרים של הספרות הגרמנית בקומה 4. ספרייה שאני יכולה להתמצא בה בגישוש-מישוש (העיניים והאצבעות מתרוצצות על מדפים ארוכים של ספרים בגרמנית, שביניהם מבצבצים פה ושם תרגומים לעברית, ואז מאירות העיניים – אה, את זה אני מכירה… את זה אני אוהבת).

בלי לשים לב, מצאתי את עצמי ליד המדפים גדושי הספרים של קפקא ואודותיו. לקחתי ליד עותק ישן של 'סיפורים ופרקי התבוננות', שנפתח למרבה הפלא, ב'שער החוק'. אחר כך חיפשתי את 'דרך ההיסוס' של זנדבנק (שכבר אי אפשר למצוא בחנויות), ומצאתי שלושה עותקים, דהויים ורכים מרוב שימוש, עם הערות שוליים בעפרון. איזה יופי.

island.jpg

"הפנאטיות, כאמור, מתחילה בבית. גם את הנוגדנים לפנאטיות אפשר אולי למצוא בבית. המשורר ג'ון דאן הוריש לעולם כולו את השורה המופלאה: "שום אדם אינו אי." על כך אני מעז להוסיף: "שום אדם אינו אי, אבל כל אחד מאתנו הוא פנינסולה, חצי אי." כולנו מחוברים למחצה אל היבשת שהיא המשפחה, השפה שלנו, החברה, האמונות והדעות, המדינה והלאום וכו', בעוד המחצית השנייה של כל אחד עומדת בגבה אל כל אלה ופניה אל הים, אל ההרים, אל האלמנטים הנצחיים, התשוקות הסודיות, הבדידות, החלומות, הפחדים והמוות. […]

להיות חצי אי הוא אולי המצב הנכון לנו. למרות שאיפתם של כל מיני פנאטים להתיך אותך כליל עד שתיטמע כולך בגוף האומה, האמונה, או התנועה, עד שלא יישאר בך שום גרעין פרטי, עד שתהיה מגויס בלי סייג למען המטרה הקדושה. […]

כל בית, כל משפחה, כל התאגדות, כל חברה ומדינה, כל קשר בין בני אדם, לרבות קשר זוגי, לרבות קשר הורי, אולי ראוי שיתקיימו כפגישה בין חצאי איים, בין פנינסולות: להיות קרוב, לעתים אף קרוב מאוד מאוד, אבל בלי להימחק. בלי להיטמע. בלי לבטל את עצמיותך. […]"

(עמוס עוז, שלום לקנאים, שלוש מחשבות. הוצאת כתר)

socio

(לפעמים לא נעים לי שמסביב מתרחשים דברים איומים שאני לא מתייחסת אליהם, לא מזכירה במילה. אבל זה מרחב ההיעלמות הפרטי שלי, החדר הסודי מאחורי ארון הספרים, אליו אני יכולה לברוח ממה שקורה בחוץ. מובלעת פנטסטית של טוב ונעים, עד כמה שאפשר).

daniel

"ב-2005, בזמן שהותי בפסטיבל קאן, מצאתי את עצמי בוקר אחד מחכה למעלית במרכז העיתונות של הפסטיבל, כשלצדי ניצב השחקן דניאל אוטיי […] העפתי מבט קצר באוטיי, בכל זאת הוא אחד השחקנים הצרפתים המוערכים ביותר וגם המועדפים עלי, אך למרות שרציתי להחמיא לו על הופעתו בסרטו המשובח של האנקה לא אמרתי לו דבר. עמדנו שותקים זה בצד זה, מבטנו נעוץ בדלתות המעלית, שתקנו גם אחר כך, כבר בתוכה, ומשנפתחו דלתותיה פנה כל אחד משנינו לדרכו."

(השחקן היחיד במינו שיכול להיות כל-אדם, אורי קליין, מוסף סוף השבוע של 'גלריה', 'הארץ', 17.11.17)


"דניאל אוטיי מחזיק כאן דירה, מול הגינה העורפית של נוטרדם שמעבר לנהר, אך אינו מרבה להשתמש בה: ברוב ימי השנה הוא בכלל מתגורר בקורסיקה. האם זה מקרי שבשתי הכתובות שלו הוא בחר לגור על אי? הוא מפסיק  בבת אחת את הליכתו כדי להתרכז בשאלה."

(דניאל אוטיי בשיחה עם דב אלפון, מוסף סוף השבוע של 'גלריה', 'הארץ', 17.11.17)

remoteisland

(ספר שראיתי ב'אדרבא' ולא קניתי). אטלס עם חמישים איים נידחים שקשה להגיע אליהם, אבל אפשר להפליג אליהם בדמיון. יצירה טיפוגרפית, בלי תצלומים. רישומי מפות, נקודות ציון גאוגרפיות, סיפורים קטנים ואנקדוטות שהיו באמת.

צבי

הליכת בוקר לעמק הצבאים. בועת טבע וחופש באמצע העיר (אם מצליחים להתעלם מתפאורת הרקע המכוערת של הולילנד). מרחב נפלא להתבוננות ולהרהורים. בריכות מים קטנות מוקפות קנים וסוף, שושני מים, אגמיות וסופיות, שלמדתי להכיר. צבאים וצביות קלי רגליים שלא חוששים מאנשים, לועסים עשב, מתפרקדים בבתה או משתובבים זה עם זה, ממש לידינו. (אני אוהבת את המילה 'בתה' וגם את העיצוב המאופק והיפה של המרחב – המשרד המודרניסטי, השילוט, השבשבות הנפלאות, מבני העץ והספסלים).

cropi

"לפעמים אני רוצה לברוח עם כל מה שיש בי ולמצוא לי ולדברים שבי קורת גג בתוך כמה מלים. אבל אין עוד מלים שתרצינה לתת לי מחסה בצילן. כן, זה שורש העניין. אני מחפשת לי קורת גג, אבל את הבית שאשתכן בו עלי לבנות במו ידיי, אבן אחר אבן. כל אדם מחפש לו בית, מקום מקלט. ואני מחפשת לי תמיד כמה מלים.
לפעמים יש לי הרגשה שכל מילה שנאמרת וכל מחווה שנעשית מגדילות את אי ההבנה הכללית. ואז אני רוצה לשקוע בשתיקה גדולה ולכפות אותה גם על אחרים. כן, לפעמים כל מילה מגדילה את אי ההבנה בעולמנו הדחוס."

(השמיים שבתוכי, יומנה של אתי הילסום, 1941-1943, מהולנדית: שולמית במברגר, הוצאת כתר)

"אה, הרגע הזה בתיאטרון, כשהאור באולם כבר כבה והאור על המסך עוד לא נדלק, והקהל יושב בחושך ומחכה בדומיה, כל הציפיות, כל החלומות של אלף איש מרוכזים בנקודה אחת באפלה שממול: יש לי הרגשה שכל חיי אני חיה ברגע הזה, מחכה בחושך, ותיכף ייפתח המסך, הבמה תוצף באור מסנוור וחיים ססגוניים יתחילו לזרום מול פני. כן, תיכף יתחילו לזרוח כאן חיים ססגוניים, חיים נפלאים מרהיבי עין, שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם."

(חנוך לוין, סוחרי גומי, סוף מערכה ראשונה)