מתאכזבת מעצמי לעתים מזומנות (הפער בין הדיבורים למעשים).

---

(15 שנה).

(לפעמים, כמו פוליטיקאים, מפזרת הבטחות שווא).

אי אפשר לסמוך עלי: 1. אומרת ואחר כך שוכחת. 2. מתלהבת ואז כבר לא. 3. זמן הוא לא זמן.

אכזבה. למרות שהאכזבה שייכת, לכאורה, לסולם הרגשות המינוריים, שמבטאים בשקט ובאיפוק מדוד, יש בה משהו מתסכל כל-כך ובלתי ניתן לתיקון, שובר לב.

"וככה עובר הזמן, אביב וקיץ, וסתיו וחורף, פריחות ושלכות. וכל עונה כל כך מתאימה לחיות בה. כאילו הכין לך מישהו ציור רקע נהדר לאושר שלך, ועכשיו רק קום והיה מאושר. אבל אתה עומד מאובן, לא עושה כלום, שקוע בצער שלך, דוחה הכל למחר, ובינתיים הזמן עובר ואתה יודע שאתה מחמיץ. ועם תחושה מרה של בזבוז וחרטה אתה עומד ומסתכל ומסתכל ומסתכל ולא עושה כלום."

(חנוך לוין, יעקובי ולידנטל [שם זמני], תמונה אחרונה)

[Tokyo Story, 1953, Directed by Ozu Yasujiro]

מבין סרטיו של אוזו, גדול במאיה של יפן בכל הזמנים, זה הטוב ביותר, וכמו כל סרטיו הוא מלודרמה משפחתית, הפעם על זוג הורים קשישים המבקרים את ילדיהם ונכדיהם בטוקיו, אך לאלה אין זמן בשבילם — להוציא את כלתם האלמנה. סגנון הבימוי הייחודי של אוזו כולו איפוק רגשי ספוג חמלה, שבהדרגה שובר את הלב בעוצמה חד־פעמית בתולדות הקולנוע. צריך לשמוע כיצד נאמר בסרט המשפט הפשוט והמטלטל "החיים הם מאכזבים".

(אורי קליין, 16.4.17, מוסף 'גלריה' לחג, 'הארץ')

---

"צפיתי לראשונה ב"סיפור טוקיו" מ–1953, הסרט הטוב ביותר של יאסוז'ירו אוזו, גדול במאיה של יפן, באולם מלא בניו יורק בשנות ה–80. ברגע שאחת הדמויות אמרה את המשפט הכה פשוט "החיים הם מאכזבים" אפשר היה להבחין כיצד הקהל עוצר את נשימתו בניסיונו שלא לפרוץ בבכי, כי סגנונו של אוזו היה מנוגד לסנטימנטליות ולתגובה מעין זו."

(אורי קליין, 18.4.17, מוסף 'גלריה', 'הארץ')

---

לא החיים הם שמאכזבים, אלא אנחנו.

דוחה ודוחה, עד שבסוף זה כבר נהיה לא רלבנטי.

[צבי מאירוביץ', מראה בהיר (הפנדה הריקה), מתוך עטיפת הספר]

"באופן משונה, דברים שנראים לי בעלי משמעות, דווקא אותם לעיתים תכופות הוא הורס. אני, קצת פוחדת (תמיד קצת פוחדת ממנו), לא יכולה כנראה לעצור את מבע האכזבה. והוא מביט בי קצת, מאוכזב בעצמו: את חושבת שזה היה קודם בסדר? הוא אומר, וכשאני אומרת שכן, נפלא, בוודאי, וכבר אי אפשר להחזיר מה שהיה – הוא מביט בי עוד קצת: ואת חושבת שזה חשוב? והוא קצת צוחק. זה רק תמונה, הוא אומר, ויושב, ידיו שמוטות, ברפיון גמור, חסר-אונים מול הבד ההרוס, לא יודע מה לעשות, מאיפה להתחיל, ויש לו אז מבט כמו מי שבאור יום מביט אל תוך ביתו, מן הרחוב, דרך השימשה השחורה. והוא יודע שהבית מואר, וזה עיניו שמתעתעות, אבל הוא עומד, והבית לא מואר, ועיניו לא מתעתעות, וכל הזמן בוהקת השימשה השחורה."

(הכוח האחר, יהודית הנדל, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984)

הצילום מאכזב כמו כל השאר. הוא לא יכול לשמר חיים.

 

"אנו, שמחקנו זה כבר ממילוננו את המלה 'בטחון', לפי שהיא צל רפאים, לועגים היום בוודאי לאשלייה האופטימית של הדור האידיאליסטי המסונוור ההוא, שהאמין כי הקידמה הטכנית של האנושות תביא בעקבותיה עלייה מוסרית מהירה. אנו, שלמדנו במאה החדשה לא להניח לשום התפרצות של חייתיות קולקטיבית להפתיענו, אנו, המצפים כל יום למעשים מרושעים יותר משנעשו בעבר, ספקנים הרבה יותר לגבי אפשרות חינוכו המוסרי של האדם. נאלצנו לקבל דעתו של פרויד שראה בתרבות שלנו רובד דק, שכל רגע עלולים לפרוץ אותו כוחות הדחף ההרסניים של העולם התחתון. לאט לאט נאלצנו להתרגל לחיות בלי קרקע מתחת לרגלינו, בלי זכויות, בלי בטחון. זה כבר דחינו בחיינו את דת אבותינו, את אמונתם בעלייה מהירה ובת קיימא של האנושיות. באנאלית נראית לנו אופטימיות נחפזת זו, לנו שלמדנו לקח מחריד מהאסון, שהסיג אחור במהלומה אחת אלף שנים של מאמצים הומאניסטיים. אבל גם אם היתה זו אשלייה, הריהי אשלייה מופלאה ואצילה של אבותינו, והיא אנושית ופורייה מכל הסיסמות שבימינו. מטעם סמוי מסרב משהו בקרבי לנטוש אותה כליל, על אף התודעה והאכזבה. מה שספג דמו של אדם בילדותו מאווירת הזמן, אינו ניתן להפרדה. ועל אף הכול, על אף מה שמטיח כל יום באוזני, ומה שחוויתי בעצמי ומה שחוו אחים לצרה רבים לאין מיספר בהשפלות ובנסיונות, נבצר ממני להתכחש כליל לאמונת נעורי, כי יום יבוא ושוב יתחילו הדברים לעלות, על אף הכול. אפילו מתהום הזוועה, שבה אנו מגששים כיום, כמעט עיוורים ונפשנו שבורה ומעוותת, אני נושא עיני אל מערכות הכוכבים הנושנות שזהרו מעל ילדותי, ומנחם עצמי באמונה המורשת, כי מפולת זו תחשב להפוגה בריתמוס הנצחי של ההליכה קדימה."

(העולם של אתמול, סטפן צוויג, מגרמנית: צבי ארד, זמורה-ביתן מוציאים לאור)