זְמַן־מָה אַחֲרִי שֶׁהִגַּעְתִּי

לַשָּׁלָב בַּחַיִּים

שֶׁאֲנָשִׁים מַעֲדִיפִים לְהַצְבִּיעַ עָלָיו אֵצֶל אֲחֵרִים

אֲבָל לֹא אֵצֶל עַצְמָם, בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה,

הַטֶּלֶפוֹן צִלְצֵל. צִלְצֵל עוֹד וָעוֹד

כְּאִלּוּ הָעוֹלָם זָקוּק לִי,

אַף כִּי זֶה הָיָה בְּדִיּוּק לְהֶפֶךְ.

שָׁכַבְתִּי בַּמִּטָּה, מְנַסָּה לִבְחֹן

אֶת הַצִּלְצוּל. הָיוּ בּוֹ

הַהִתְעַקְּשׁוּת שֶׁל אִמִּי וְהַמְּבוּכָה

הַמְּיֻסֶּרֶת שֶׁל אָבִי.

כְּשֶׁהֵרַמְתִּי אֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת, הָיָה הַקַּו מֵת.

אוֹ, אוּלַי הַטֶּלֶפוֹן עָבַד וְהַמְּטַלְפֵּן מֵת?

אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה זֶה הַטֶּלֶפוֹן, אֶלָּא, אוּלַי הַדֶּלֶת?

(לואיז גליק, מאנגלית: קובי מידן)

(אפלפלד מספר על ירושלים בשנות החמישים, על השוטטות שלו ברחביה ובמאה שערים ועל בתי הקפה דוברי הגרמנית, שישב וכתב בהם. ואני חושבת על ההורים שלי, שגדלו והסתובבו בירושלים באותה תקופה, באותו מרחב מצומצם שהוא מתאר. הם ראו ירושלים אחרת לגמרי, דיברו שפה אחרת, לא ישבו בבתי קפה. הוא מספר על תיכון ערב שלימד בו, על התלמידים שהגיעו עייפים ונרדמו בשיעור אחרי יום עבודה. אולי הוא לימד את אמא שלי ספרות?)

William Burroughs.jpg

[William Burroughs, 1959]

אני אוהבת לראות סרטים דוקומנטריים על נושאים קטנים ואיזוטריים שעשויים יפה ועם רגש. כמו למשל, "California Typewriter", שראיתי אתמול בערב, על אנשים שאוספים ומטפלים באהבה במכונות כתיבה ישנות, וממשיכים לכתוב בהן (טום הנקס, סם שפרד).


(אמא שלי אהבה מכונות כתיבה והדפיסה בהן שנים רבות, במהירות וללא טעויות. כשהשתחררתי מהצבא היא אמרה: הכי חשוב בחיים זה לדעת לכתוב במכונת כתיבה, מי שיודע להדפיס תמיד תהיה לו עבודה. אז הלכתי ללמוד הקלדה עיוורת. עבדתי במזכירות במשרד החוץ ובמוזיאון, כתבתי במכונת כתיבה מכתבים על ניירות דקים עם שני העתקים, שביניהם חוצץ נייר קופי).