(אפלפלד מספר על ירושלים בשנות החמישים, על השוטטות שלו ברחביה ובמאה שערים ועל בתי הקפה דוברי הגרמנית, שישב וכתב בהם. ואני חושבת על ההורים שלי, שגדלו והסתובבו בירושלים באותה תקופה, באותו מרחב מצומצם שהוא מתאר. הם ראו ירושלים אחרת לגמרי, דיברו שפה אחרת, לא ישבו בבתי קפה. הוא מספר על תיכון ערב שלימד בו, על התלמידים שהגיעו עייפים ונרדמו בשיעור אחרי יום עבודה. אולי הוא לימד את אמא שלי ספרות?)

William Burroughs.jpg

[William Burroughs, 1959]

אני אוהבת לראות סרטים דוקומנטריים על נושאים קטנים ואיזוטריים שעשויים יפה ועם רגש. כמו למשל, "California Typewriter", שראיתי אתמול בערב, על אנשים שאוספים ומטפלים באהבה במכונות כתיבה ישנות, וממשיכים לכתוב בהן (טום הנקס, סם שפרד).


(אמא שלי אהבה מכונות כתיבה והדפיסה בהן שנים רבות, במהירות וללא טעויות. כשהשתחררתי מהצבא היא אמרה: הכי חשוב בחיים זה לדעת לכתוב במכונת כתיבה, מי שיודע להדפיס תמיד תהיה לו עבודה. אז הלכתי ללמוד הקלדה עיוורת. עבדתי במזכירות במשרד החוץ ובמוזיאון, כתבתי במכונת כתיבה מכתבים על ניירות דקים עם שני העתקים, שביניהם חוצץ נייר קופי).

bus

"פעם אחת כשהייתי בן שבע או שמונה, אמרה לי אמא כשישבנו שנינו על הספסל שלפני האחרון באוטובוס של חברת "המקשר" בדרכנו למרפאה או לחנות לנעלי ילדים כי אמנם נכון שספרים עלולים להשתנות במשך השנים לא פחות מכפי שאנשים משתנים עם הזמן, אבל ההבדל הוא בכך שאנשים, כמעט כולם יעזבו אותך בסופו של דבר לנפשך כאשר יבוא יום שבו שוב לא יפיקו ממך שום תועלת או עונג או עניין או לפחות הרגשה טובה, ואילו הספרים לעולם לא ינטשו אותך. אתה אותם ודאי תעזוב לפעמים, ואחדים מהם אתה ודאי גם תעזוב לשנים רבות, או לתמיד. אך הם, הספרים, גם אם בגדת בהם, הם לעולם לא יפנו לך עורף: בדומייה שלמה ובענווה הם ימתינו לך על האצטבה. אפילו עשרות שנים ימתינו. לא יתלוננו. עד אשר לילה אחד, כשתהיה פתאום זקוק לאחד מהם, ולו גם בשלוש בבוקר, ולו גם יהיה זה ספר שאתה הזנחת אותו וכמעט מחית מלבך במשך שנים על שנים, הוא לא יכזיב אותך כי אם יירד מן האצטבה ויבוא להיות עמך ברגע קשה. לא יתחשבן ולא ימציא תירוצים ולא ישאל את עצמו אם כדאי לו ואם מגיע לך ואם אתה עדיין מתאים לו, אלא יבוא מיד כאשר תבקש ממנו לבוא. לעולם לא יבגוד בך."

(עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, הוצאת כתר)

(מחשבות במיטה של לפני השכמה): ההורים שלי עבדו כפקידי ממשלה. ארבעים שנה באותו משרד. גרנו בדירת שיכון. לא חיינו חיי רווחה, אבל גם לא חיי מחסור. היה לנו מה שהיינו צריכים. הם עבדו קשה כדי שיהיה, אני חושבת שנעזרו בהלוואות. אני זוכרת שחלמתי על נעלי אדידס ומכנסי ליוויס, אבל לא היו לי. אלה היו מותרות. לא זוכרת אם ביקשתי, לא זוכרת שאמרו לא. מצד שני, רשמו אותי לכל חוג שרציתי, לספריה, עשו לי מנוי לכתב העת הספרותי 'מאזניים'. כמו כולם קנו את האנציקלופדיה העברית, טיפין טיפין. בגיל 12, קנו לי סידרה של 40 ספרי אמנות עם רפרודוקציות בצבע, שתפסה מדף שלם בכוננית. מאוחר יותר, את האנציקלופדיה לאמנות בהוצאת 'כתר'. את שתיהן היכרתי בעל פה. כשסיימתי ללמוד, אבא שלי התקשר למרצה, וביקש המלצה לספר שיכול לעניין אותי. הם קנו לי ספר עבה על האמנות בוינה בשנות העשרים וביוגרפיה של קפקא. בגלל ששניהם עבדו מגיל 14, אבא שלי לא הסכים שאעבוד לפני גיל 18. הוא אמר משהו כמו: כסף הוא לא הדבר הכי חשוב, הכי חשוב שתעשי מה שאת אוהבת.