ביום ראשון בבוקר נסענו למוזיאון ישראל. הוא צילם את פסל 'יום השיוויון' של מיכה אולמן בגן הפסלים (ב-20.3, בדיוק בשעה הנכונה) ואני הלכתי להציץ על הצריף שאני אוהבת, 'בית ממכר ספרים' של מרק דיון (והדבקתי את האף לחלון, כדי לדמיין את עצמי יושבת וקוראת, מאחורי שולחן העבודה הגדול, בין התצלומים של טולסטוי, פלובר, דיקנסון ומרי שלי). אחר כך נכנסנו לסיבוב מהיר של 'מה נשמע, מה חדש' במוזיאון. התכוונו רק לחלוף ביעף, אבל בסוף עברנו והתעכבנו בכל התערוכות החדשות (ואפילו קינחנו במגילות הגנוזות של היכל הספר, שלא ביקרנו בו שנים).

ברגע שאני נכנסת למוזיאון, אני מיד מרגישה מאושרת. אני חוזרת להיות בת 12, עוברת בין היצירות ואומרת בלב: כן, לא, לא, כן, לא… בוחרת מה הייתי שמחה לצייר ומה אני לוקחת הביתה (הפעם חזרתי עם שלוש יצירות – בתערוכה בעקבות 'טירה בפירינאים' של מגריט, בחרתי תצלום של אדם מרחף מעל שולחן העבודה שלו, בתערוכה 'שדות המופשט', נזכרתי כמה אני אוהבת ציורים מופשטים וגררתי אחרי בקושי ציור ענק בצבע אוקר של מיכאל גרוס, ובתערוכה של דני קרוון, בחרתי דווקא ציור יפה בצבע ולא רישום, כי הרישומים נראו לי נחושים והחלטיים מדי. את ציור חדר העבודה של ליליאן קלאפיש, שאני מאוד אוהבת, 'מחווה לבונאר', אני רוצה ליומולדת 60).

"[…] זו הסיבה לכך שמי שיאזין לזה בערב לא יישן כל הלילה. אני לא מחדש כלום אם אזכיר שהמוסיקה מעוררת באדם המאזין לה ערוצים שאינם זורמים תמיד ופותחת בהווייתו חדרים שרק לעתים רחוקות נפתחים ומוארים. לא כל מרחבי התודעה ולא כל נופי הרגש והגוף פתוחים תמיד ואין בכלי התודעה היום־יומיים דרך אל כל פרוזדוריה ונבכיה. זהו תפקידה המיוחד של האמנות, וכל אמנות יכולה לפנות רק לחלק מן המרחבים הללו. אולי האהבה, ברגעיה המרוכזים ביותר, יכולה להאיר פתאום תהום אחת מכל אלה. ואני בוודאי לא מחדש דבר אם אומר שהדברים העולים בנו לשמע מוסיקה או למקרא שיר אינם דווקא דברים שראינו או עברנו בחיינו המוכרים לנו.

יש נופים ועולמות רגש הקיימים בנו מעצם האנושיות ומתוך תולדות החיים עלי אדמות והדברים ידועים. האמנים שבינינו אינם רק מגוללים את זיכרונותיהם או את ניסיונם ההיסטורי והביוגרפי. עיקר דבריהם רחב ועמוק מזה. "אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מָה עַתִּיקִים חַיַּי", כותבת לאה גולדברג. ומי שיאזין לחמישייה הזאת לא ישמע מושגים שדופים כמו "געגועים" או "שמחה", כי האזנתו תוליך את הזעזועים ישירות אל תוך קרביו ולבו, ואז יוארו בו זרמים השרויים ברגיל בעלטה גמורה והוא יראה נופים שלא ראה כבר אלפי שנים ואורות שלא יראה עוד דורות רבים, ויידע מה עתיקים חייו. שם ממילא פזורים החומרים שמהם ארוגים החלומות. ברור שלא יישן כל הלילה."

(אריאל הירשפלד, שותפות חוגגת עם החולף הגדול, מוסף ספרות ותרבות 'הארץ', 10.12.21)

"ביום שישי דיברתי בטלפון עם טרטה (דוד טרטקובר) ידידי ונדברנו לנסוע יחד למחרת לתערוכה של דוד ריב בסדנאות האמנים. טרטה אינו בקו הבריאות בזמן האחרון ומזה כשנה וחצי, הוא אומר, לא ביקר בתערוכה. בשביל רבים "לבקר בתערוכה" אינו רק עניין של בילוי או חוויה אסתטית אלא גם עניין של זהות. בתערוכה, ובעיקר של אמן שמבטא משהו מהזהות שלנו, אנחנו משתייכים אל השבט. כמו אוהדי כדורגל בשבת אבל בשקט ובהרהורים. הקורונה קטעה לאנשים רבים את ההשתייכות הזאת.

בשבת בבוקר אספתי את טרטה מביתו והגענו לגלריה ממש עם פתיחתה. את ריב פגשנו בחוץ, מגיע באופניים. כולנו אמרנו מה נשמע ולא הרבה יותר, ונכנסנו לגלריה. בתערוכה שני חדרים, בקטן מוקרן סרט וידיאו שריב צילם בהפגנות בגדה ובשני ציורים. ראשית תופס את העין קיר של דיוקנאות גדולים בשחור־לבן: רפי לביא, אביבה אורי, מרואן ברגותי, מרילין מונרו, ולדימיר פוטין, גנדי ההודי וגנדי הישראלי. על שאר הקירות ציורים צבעוניים של סצינות מתוך ההפגנות: חיילי מג"ב ונערים פלסטינים, מכוניות משוריינות ועצי שקד פורחים. האולם הגדול היה עדיין ריק מאדם. ריב הביא לטרטה כיסא, מיקם אותו במקום שטרטה ביקש, מול ציורי ההפגנות.

זרם המבקרים בגלריה היה דליל וכמעט כל אלה שהגיעו הכירו זה את זה, רובם אנשים בני אותו דור, שבעים־פלוס־מינוס־עשר, שמכירים זה את זה שלושים וארבעים שנה, לאו דווקא חברויות אינטימיות עם ביקורי בית, אלא חברויות של האמנות, ויש בזה סוג אחר של אינטימיות ועומק. […]

אחר כך המשכתי וחשבתי איך אמן אחד יכול להגשים את עצמו דרך התפעלותו מאמן אחר, ופתאום ראיתי גם את הדמיון בין ריב וטרטה: את המפגש של הפוליטי והאישי, את קו הרישום התכליתי, הלא־מגונדר, את החספוס ואת הרגשת הדחיפות.

כאשר אתה גדל עם בני דורך, גם אם אתה מבקר אמנות, אתה לא יכול באמת לבקר אותם. כולנו התפתחנו במקביל. אלה שואלים מה לצייר ואיך לצייר ואלה שואלים מה לכתוב ואיך לכתוב. נפרדתי מטרטה מול ביתו וחזרתי הביתה לכתוב."

(איתמר לוי, איך אמן אחד יכול להגשים את עצמו דרך התפעלות מאמן אחר, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 5.11.21)

"[…] רבים רואים בילד מעין בבואה רבת קסם ואידיאלית של האמן: הוא חופשי ואינו שבוי במערכת של כללים וציוויי התנהגות וחשיבה; הוא יודע להשקיע את מרב מרצו ויכולת הריכוז שלו במשחק ובפנטזיה, במה שנדמה כלא פונקציונלי; הוא בונה עולמות מקבילים למציאות, כפי שהיצירה האמנותית נתפסת כבניית עולם עצמאי; יש לו יכולת היקסמות והתפעלות שהן מטבע המבט הראשוני והחדש על הדברים, יכולת שהמבוגר איבד בגלל נסיון החיים שלו. פרויד הצביע על האמן, הילד, הפושע, או החתולים כדוגמאות ליצורים המעוררים את סקרנותנו ואף את אהדתנו משום שהם מייצגים את השלב הנרקיסיסטי של התפתחות האישיות, השלב שבו היינו רוצים כולנו להישאר: השלב שבו מופנית האנרגיה התת הכרתית אל ה"אני", במקום להיות מועברת כמו בבגרות אל מושא כלשהו.

למגמת ההתיילדות באמנות הישראלית יש מקבילות ומקורות השפעה ביצירה האירופית והאמריקנית. עם זה, נדמה שדווקא בישראל היתה לה בתקופות מסוימות חשיבות מיוחדת. עובדה היא שיצירת כמה מן האמנים המרכזיים והמשפיעים ביותר בישראל מתקשרת למגמה הזאת; עובדה היא שאמנים צעירים רבים יוצרים כיום מתוך זיקה לעולם ולסביבה של ילדות. אחדות מיצירות הספרות החשובות שנתפרסמו בארץ משנות ה-50 ואילך כתובות מעמדת ילד, למשל כמה מספריהם של בנימין תמוז, דוד גרוסמן, יואל הופמן, חנוך לוין, יהודית קציר, יהושע קנז, איתמר לוי, אמנון נבות ואתגר קרת. כשס. יזהר חזר לפרסם לאחר שנות שתיקה רבות, בחר להתחיל בתיאור העולם מנקודת ראות של ילד רך. אחדים מגיבורי הסיפורים והרומנים של יעקב שבתאי אינם אלא ילדים מגודלים, כמו הדמות המרכזית בספרו 'סוף דבר', שהיא אדם פסיבי, שאינו מסוגל ואינו רוצה להיות אחראי למהלך חייו. אי היכולת לחיות חיים מלאים, בוגרים ובשלים, שהיא אחד הביטויים של החוויה הישראלית הילידית בחלק מן הסיפורת המקומית, מתרגמת ביצירה הספרותית לכיסופי מוות או לגעגועים לילדות […]".

(מתוך המבוא לקטלוג התערוכה ילדים טובים, ילדים רעים, אוצרים: יגאל צלמונה ונירית נלסון, מוזיאון ישראל, 1998)