gordon.jpg

"בקומה העליונה, הקטנה, של חנות הספרים "מסדה" בדיזנגוף 164 פתחו אבי יהודה ויחיאל שותפו את גלריה "מסדה". רפי לביא אצר בה תערוכות של יגאל תומרקין, יאיר גרבוז, הנרי שלזניאק ואורי ליפשיץ. אהבתי את הציור המופשט ממבט ראשון. היתה זו שפה שהבנתי ויכולתי לתאר מה ראיתי בדמיוני. אני זוכר סדרה של ספרים על אמני הפופ־ארט. כך הכרתי את ראושנברג, ג'ים דיין וג'ספר ג'ונס. תחילתה של האמנות בשבילי היתה האמנות העכשווית, המודרנית. לא הכרתי אמנות אחרת ולא ידעתי דבר על ההיסטוריה של האמנות.

אל מרתף הג'ז שנפתח מאוחר יותר ירדתי בשעות היום. הקשבתי לתקליטי Blue Note שהגיעו במשלוח גדול מחו"ל יחד עם תקליטים נוספים. אני זוכר במיוחד את קוֹלְטְרֵיין בקטע שנקרא India. ההפתעה היתה מוחלטת, לא ידעתי מה זה ג'ז ולא שמעתי ג'ז קודם. המוסיקה ריתקה אותי. המשפטים הארוכים של קוֹלְטְרֵיין שעלו וירדו כמו רכבת שדים של יבבות וקינות. חזרתי ושמעתי את הקטע הזה שוב ושוב. אני זוכר גם את הקולות המיוחדים של אטה ג'יימס ושל נינה סימון, הבלוז שימח אותי. עם מיקי בנימיני, החבר החדש שלי באותה תקופה, שמעתי הרבה בלוז ורוק כבד. בחבורה של מיקי בנימיני היו יקי יושע, דניאל פאר, בני קדישזון ואודי קדישזון. לפעמים פתחתי את מרתף הג'ז מאוחר בלילה לאחר שנסגר וירדנו לשמוע ג'ז, הצגה שנייה. התחברתי לחבורה מרדנית ומעודכנת, נהייתי תל אביבי.

הייתי בן 17, והחיבור אל הג'ז, הבלוז והציור המודרני היה טבעי. העולם המרוסק, החבוי בתוכי, מצא בבואה תאומה בכאוס שראיתי בציור של יגאל תומרקין ואורי ליפשיץ או בצער ששמעתי בבלוז. התחלתי להרגיש נוח עם החברים החדשים שרכשתי […]"

(מרדכי גלילי, ממואר, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 2.2.21)

בית הקברות ברמת רחל, עצי זית, חום של 42 מעלות (נשבר שיא מ-1902).

אלדורדו | פָּרָשׁ אַבִּיר | הָדוּר, יָהִיר, | בָּאוֹר, בַּצֵּל, נָדַד הוּא. | הִרְחִיק דְּהֹר, | בְּפִיו מִזְמוֹר, | פָּנָיו לְאֶלְדּוֹרָדוֹ. | הִזְקִין וְשָׂב, | עָרְבוּ יָמָיו, | בַּלֵּב צְלָלִים אָז רָדוּ, | עֵת כִּי נוֹכַח | כִּי לֹא אָרַח, | לֹא בָּא עַד אֶלְדּוֹרָדוֹ. | וּמִשֶּׁתַּשׁ | כֹּחוֹ, פָּגַשׁ | עַל פְּנֵי הַשְּׁבִיל צֵל נָד הוּא. | 'צִלִּי', אָמַר, | 'אַיֵּה מִסְתָּר | אִוְּתָה לָהּ אֶלְדּוֹרָדוֹ?' | 'עֲלֵי פִּסְגוֹת | הַלְּבָנָה, | בְּגֵיא-צְלָלִים-בּוֹ-רָדוּ, | רְכַב וּדְהַר', | הַצֵּל אָמַר, | 'בַּקֵּשׁ אֶת אֶלְדּוֹרָדוֹ'. (אדגר אלן פו)


"לעיתים קרובות אני נשאל איזה שם תואר אני מעדיף – צייר או מאייר. ותשובתי היא שאני חי בעולם הציור ובעולם האיור. את שניהם אני תופר ואורג ורוקם מאותו החוט ממש, חוט שאני מושך מתוך עולמי. מתוך האוטוביוגרפיה שלי, מתוך הסביבה והאקלים והאורות והצללים שאל תוכם נולדתי ומתוך המאורעות שהשפיעו על חיי ועיצבו את החומרים מהם אני בונה את הסביבה האמנותית שלי.

טכניקת ההייטק עוברת על ידי ביעף ומשאירה אותי הרחק מאחור. אני ממשיך לצייר על נייר בעט ובמכחול בצבעי מים, גואש ושמן ולהתבשם מריח שמן הפשתן הטרפנטי. לפעמים אני מרגיש כמו אותו אביר מזדקן של אדגר אלן פו, הרכוב על סוס, לבוש שריון ובידו חנית, מחפש את אלדורדו העיר האגדית. באיורי, כמו בציורי." (אבנר כץ, דףדף)

מוזיאון ישראל נפתח מחדש לאנשים במסכות. אמנות משיבת נפש באמצע החום הגדול. תערוכות שכבר ראיתי ותערוכות חדשות, משמחות באותה מידה. תערוכה יפה של אוגוסט רודן וטולוז לוטרק, מפגש בין פסלים ורישומים, תערוכה קטנה של ציורים הודיים מחצר המלך (דיוקנאות עדינים שמתחשק להעתיק) ו'גלריה משלה' של ברטה אורדנג עם אמנות ישראלית מינימליסטית נפלאה משנות השבעים.

paper plane

איטליה. (הערב היינו אמורים לטוס לוונציה, לישון שני לילות במלון קטן, לשוטט בין התעלות, אולי לשוט למוראנו ובוראנו, לבקר במוזיאון של פגי גוגנהיים ולראות את אוסף הפסלים האפריקאיים שלה, לנסוע ברכבת לבולוניה ליריד ספרי הילדים, לדפדף בהמון ספרים מאויירים, לשמוע הרצאות, לפגוש מאיירים, לקנות ספרים יפים, לבקר בסטודיו של מורנדי, לאכול ספוליאטלה בפסטיצ'ריה מקומית, לבקר באוניברסיטה שקופרניקוס ודירר למדו בה, לטפס לאחד המגדלים ולהשקיף על העיר…)

druks

[עטיפת קטלוג התערוכה מיכאל דרוקס, הוצאת גלריה גורדון)

"בגרות פירושה לרכוש מחדש את רצינותו של הילד כשהוא משחק". (ניטשה)


"מבחינתי ציור הוא גם תהליך וגם מצב אבסורדי.

כמו אדם המנסה לשווא לתפוס את צלו, מדמה שבצל יש יותר ממשות מאשר במי שהטיל אותו; או כמו חתול המנסה לתפוס את זנבו; או כמו ילד שבונה ארמונות בחול רק כדי להחריבם. מצב שמורכב מסקרנות ומתשוקה למשחק, תהליך של רדיפה אחרי מטרה החומקת שוב ושוב. לילד הַמְּשַׂחֵק המטרה אינה אלא אמתלה לדבר האמיתי – התהליך. כשהוא משחק לבדו על החוף, בונה ארמונות בחול, הוא מאבד את תחושת הזמן ונסחף להרפתקה שהיא בה בעת חושנית, נלהבת, אינטלקטואלית ומלאת דמיון. כל כולו שקוע בתהליך היצירה, הוא שואב ממנו עונג רב כל כך עד שאין לו צורך לקחת את ארמון החול ולהציגו לראווה; הוא מוחה אותו בבעיטה קלה או מותיר את המלאכה לרוח ולגלים.

כולם מסכימים שהילד רשאי לשחק כדי לשחק, וגם לקבוע את החוקים – דבר שהוא בגדר מותרות לאדם מבוגר. אבל לי, כאמן, המצב הזה הוא דרך חיים וייעוד; לשחק בחול, להיאחז בחידה נטולת ממשות, לשחק בלי שיהיה עלי למסור דין וחשבון לאף אחד; להיות יצירתי ולנסות לכופף את הזמן – זו משמעות החופש וזו משימת חיי.

אבל אמן איננו ילד; הוא לא יכול להתחמק בנקל ולהגיע למצב של חירות טהורה. כמבוגר בעל אחריות חברתית לא נוח לו עם החופש שלקח לעצמו. הוא נאלץ איפוא לחפש לו אמתלה ולמצוא מטרה, לממש את תהליך היצירה ולזכות באישור החברה. וכאשר הופך המשחק לדרך חיים ולמקצוע מתחיל האמן לפרוש את 'המשחק הפרטי שלו' ואת חשיבותו לחברה ולקהילה.

ראשית הוא שומר על תוצאת המשחק – האמנות – מעמיד אותה כהוכחה לתהליך היצירה ולהתנסות שחווה. בגאווה הוא מציג בפני העולם את ארמונות החול שלו, ואפילו מבקש תשלום בעבורם. החירות הופכת למקצוע והאבסורד לפרדוקס! […]"

(מתוך המבוא לקטלוג התערוכה מיכאל דרוקס, עבודות מוקדמות 1965-1982, יוני 2007, אוצרת: שלומית ברויר, גלריה גורדון)