איתן הלל.

שרה ברייטברג-סמל.

אתמול בתל אביב, חזרנו לשנות ה-90. אירוע המחווה היפה לטרטה ב'בית לאמנות ישראלית' והתערוכה של בוגרי קלישר בגלריה 'מינוס אחת'.

לפני שבוע, קפצתי איתו שוב למוזיאון. הוא צילם, אני הלכתי להגיד שלום לכל היצירות שאני אוהבת וניסיתי להבין למה אני כל כך שמחה בכל פעם שאני מגיעה לשם. אולי בגלל שהמוזיאון הוא מעין בית, שאני מבקרת בו כבר שנים, אבל הוא עצמו כמעט ולא משתנה (להבדיל מכל הבתים שאהבתי, שנעלמו ואינם) וגם אם התערוכות בו מתחלפות, אני יודעת פחות או יותר איפה כל דבר נמצא… ואולי בגלל, שבכל פעם שאני נכנסת אליו, אני ממשיכה באותה שיחה שאני מנהלת עם עצמי, שמזכירה לי מי אני ומה אני רוצה (ונקטעת, בכל פעם שאני יוצאת ממנו החוצה, אל החיים). ואולי פשוט מכיוון שהזמן במוזיאון עומד מלכת, קצת כמו בתוך קטקומבה ענקית, תקופות ותרבויות חיות בו בשקט חיי נצח, זו לצד זו, ואפשר לדלג ביניהן אחורה, קדימה ובחזרה… ובאמצע, לעשות הפסקה לקפה, עם מאפה דובדבנים וגבינה.

[דרוקסלנד, מיכאל דרוקס, 1974-75]

מיכאל דרוקס.

ביום ראשון בבוקר נסענו למוזיאון ישראל. הוא צילם את פסל 'יום השיוויון' של מיכה אולמן בגן הפסלים (ב-20.3, בדיוק בשעה הנכונה) ואני הלכתי להציץ על הצריף שאני אוהבת, 'בית ממכר ספרים' של מרק דיון (והדבקתי את האף לחלון, כדי לדמיין את עצמי יושבת וקוראת, מאחורי שולחן העבודה הגדול, בין התצלומים של טולסטוי, פלובר, דיקנסון ומרי שלי). אחר כך נכנסנו לסיבוב מהיר של 'מה נשמע, מה חדש' במוזיאון. התכוונו רק לחלוף ביעף, אבל בסוף עברנו והתעכבנו בכל התערוכות החדשות (ואפילו קינחנו במגילות הגנוזות של היכל הספר, שלא ביקרנו בו שנים).

ברגע שאני נכנסת למוזיאון, אני מיד מרגישה מאושרת. אני חוזרת להיות בת 12, עוברת בין היצירות ואומרת בלב: כן, לא, לא, כן, לא… בוחרת מה הייתי שמחה לצייר ומה אני לוקחת הביתה (הפעם חזרתי עם שלוש יצירות – בתערוכה בעקבות 'טירה בפירינאים' של מגריט, בחרתי תצלום של אדם מרחף מעל שולחן העבודה שלו, בתערוכה 'שדות המופשט', נזכרתי כמה אני אוהבת ציורים מופשטים וגררתי אחרי בקושי ציור ענק בצבע אוקר של מיכאל גרוס, ובתערוכה של דני קרוון, בחרתי דווקא ציור יפה בצבע ולא רישום, כי הרישומים נראו לי נחושים והחלטיים מדי. את ציור חדר העבודה של ליליאן קלאפיש, שאני מאוד אוהבת, 'מחווה לבונאר', אני רוצה ליומולדת 60).

יונה פישר.

הוא מצלם בניין מהחלון. בניין שהולך ונבנה, קומה אחר קומה. רישומים מופשטים שרק הוא רואה אותם – קו, כתם, וביניהם תנועה. יצירת מופת קונסטרוקטיביסטית, במלוא מובן המילה.

(בחדר ההדפסים במוזיאון תל אביב, נזכרתי בעצמי מפעם, ובמחשבות שהיו לי, על אמנות).