druks

[עטיפת קטלוג התערוכה מיכאל דרוקס, הוצאת גלריה גורדון)

"בגרות פירושה לרכוש מחדש את רצינותו של הילד כשהוא משחק". (ניטשה)


"מבחינתי ציור הוא גם תהליך וגם מצב אבסורדי.

כמו אדם המנסה לשווא לתפוס את צלו, מדמה שבצל יש יותר ממשות מאשר במי שהטיל אותו; או כמו חתול המנסה לתפוס את זנבו; או כמו ילד שבונה ארמונות בחול רק כדי להחריבם. מצב שמורכב מסקרנות ומתשוקה למשחק, תהליך של רדיפה אחרי מטרה החומקת שוב ושוב. לילד הַמְּשַׂחֵק המטרה אינה אלא אמתלה לדבר האמיתי – התהליך. כשהוא משחק לבדו על החוף, בונה ארמונות בחול, הוא מאבד את תחושת הזמן ונסחף להרפתקה שהיא בה בעת חושנית, נלהבת, אינטלקטואלית ומלאת דמיון. כל כולו שקוע בתהליך היצירה, הוא שואב ממנו עונג רב כל כך עד שאין לו צורך לקחת את ארמון החול ולהציגו לראווה; הוא מוחה אותו בבעיטה קלה או מותיר את המלאכה לרוח ולגלים.

כולם מסכימים שהילד רשאי לשחק כדי לשחק, וגם לקבוע את החוקים – דבר שהוא בגדר מותרות לאדם מבוגר. אבל לי, כאמן, המצב הזה הוא דרך חיים וייעוד; לשחק בחול, להיאחז בחידה נטולת ממשות, לשחק בלי שיהיה עלי למסור דין וחשבון לאף אחד; להיות יצירתי ולנסות לכופף את הזמן – זו משמעות החופש וזו משימת חיי.

אבל אמן איננו ילד; הוא לא יכול להתחמק בנקל ולהגיע למצב של חירות טהורה. כמבוגר בעל אחריות חברתית לא נוח לו עם החופש שלקח לעצמו. הוא נאלץ איפוא לחפש לו אמתלה ולמצוא מטרה, לממש את תהליך היצירה ולזכות באישור החברה. וכאשר הופך המשחק לדרך חיים ולמקצוע מתחיל האמן לפרוש את 'המשחק הפרטי שלו' ואת חשיבותו לחברה ולקהילה.

ראשית הוא שומר על תוצאת המשחק – האמנות – מעמיד אותה כהוכחה לתהליך היצירה ולהתנסות שחווה. בגאווה הוא מציג בפני העולם את ארמונות החול שלו, ואפילו מבקש תשלום בעבורם. החירות הופכת למקצוע והאבסורד לפרדוקס! […]"

(מתוך המבוא לקטלוג התערוכה מיכאל דרוקס, עבודות מוקדמות 1965-1982, יוני 2007, אוצרת: שלומית ברויר, גלריה גורדון)

dots

מה למדת באגף הנוער? "למדנו ציור, פיסול והדפס. הסתובבנו הרבה בגלריות המוזיאון. אני זוכר שרשמנו פסלים אפריקאיים בפחם. הדבר הפנטסטי במוזיאון היה החשיפה לאוסף. זה איפשר להיות קרוב. היינו מסתובבים בגלריות וזה היה מרגש, היתה תחושה שאתה בן-בית".

אתה זוכר את הציורים שציירת? "לא, אבל אני זוכר את החומרים. מאוד אהבתי לעשות חיתוכי עץ ולינוליאום. עשיתי הרבה כאלה. עבדנו בחימר ועשינו פסלים קרמיים. הרבה פעמים עבדנו מתוך דברים שאספנו בשדות, ומשם המשכנו אל הסטודיו. מצאתי גזע עץ, גילפתי וצבעתי אותו, או אסופת אצטרובלים שהבאתי לסדנה והמשכתי לעבוד איתה. החינוך היה מאוד רחב ולא מגמתי. למדנו להכיר חומרים ולגעת בהם. הגישה היתה באוהאוסית ושילבה אמנות ומלאכת יד – מצב הרבה יותר אורגני בעיני. אם יש איזשהו מסר בחינוך לאמנות לילדים, אז אני חושב שצריך פשוט לחשוף אותם. הם לא צריכים להבין כלום, לא צריך להסביר להם כלום. זה כמו לשמוע מוזיקה. אתה שומע הרבה מוזיקה וזה נהיה טבוע בך […] אני זוכר בעיקר את החומרים. לקבל נייר וטוש, צבעי מים או גואש. בכל פעם היה אתגר מול החומר. בכל פעם החומר מבקש התמודדות אחרת […] מבחינתי החומר היה תמיד הטריגר והאלמנט המסקרן. הסקרנות למכשירים היתה תמיד יותר גדולה מאשר הביטוי, נגיד כך. כשמאתגרים אותך עם איזשהו חומר ואתה מתקשה איתו, אתה צריך להבין מהן התכונות של החומר ואיך אתה הולך לעבד אותו".

(גבי קלזמר על הלימודים באגף הנוער, 'פלטפורמה', אגף הנוער, מוזיאון ישראל)

kanibal

[רישום הכנה שלו לציור, 1996]

הוא שלח הודעה מאפריקה: "ראינו היום המון אריות ממרחק של מטר וצ'יטה פדלאה ישנה מתחת לעץ ועוד איזה מיליון זברות וגנו וג'ירפות ופילים ובבונים וצבי תומסון וטופי ודיקדיק ומרבו ותנין והיפו ונשרים ונמיות ושפני סלע. מחר הולכים לפגוש שבטים. נתפלל שלא נסיים בקדרה."

folk art.jpg

כשהיינו בניו יורק, בספטמבר 1995, באמצע טיול שהחל באירופה והמשיך בדרום אמריקה, הלכנו לבקר במוזיאון האמריקאי לאמנות עממית. בחנות הספרים של המוזיאון, ראיתי את הספר הקטן הזה (10 על 11.5 ס"מ) של אמנות נאיבית. אני זוכרת שדפדפתי בו, ופתאום היה לי ברור, למרות שהוא לא ספר של איור, שזה מה שאני רוצה לעשות: להיות מאיירת. (אחר כך קנינו לי אותו במתנה ליומולדת).