שבת. הליכת בוקר. סיבוב מעגלי ברחבי השכונה. מקשיבה ל'אחיות גרים' מספרות ומפטפטות על קנת גראהם (הסופר שכתב את 'הרוח בערבי הנחל'), על תור הזהב של ספרות הילדים באנגליה ועל חיי הטבע והילדות המופזים בכפר, לעומת לונדון המכוסה בערפל ועשן ארובות. (ברח' אנילביץ', ארנבת שחורה קטנה עומדת על השביל, מכרסמת עשב ומתעלמת מנוכחותי). עוד שבוע עבר.

המלכה אליזבת.

[…] לו היה אפשר לקלף שנים מחייו של אדם כשם שמקלפים עלים מארטישוק, היה מתברר שהשנים שבהן הוא נהנה מחייו יותר מכול הן בין גיל חמישים לגיל שישים וחמש.

חרדות הנעורים האיומות כבר באו על פתרונן – צללים כבר לא גורמים לו לקפוץ בבהלה; מתחרים אינם דורכים על עקביו; ההישגים עדיין לא איבדו את זוהרם; ההצלחה הסופית, המספקת והמהוללת, מחכה מעבר לפינה ממש…

זהו עידן זהב של בשלות, שמוציא את המיטב מכל אדם. נדיבות הלב מסתננת פנימה; עליצות מפיצה קרניים מחממות; אפילו מעט הומור…"

(רג'ינלד ארקל, זיכרונותיו של גנן אנגלי, מאנגלית: לי עברון, הוצאת תשע נשמות)

[…] בעשור השמיני של המאה התשע-עשרה רכשו להם הגנים האנגליים מין פשטות נינוחה שהייתה בערך בחצי הדרך בין ההידור של העבר לבין היעילות המקצועית של העתיד. […] החיים היו שלווים, נטולי דמיון ודי מרוצים מעצמם. לא היו עולמות חדשים שראוי לכבוש. לא היה דחף ולא הייתה דחיפות, לא היו דאגות. זה היה העולם שהוליד אדם כמו מר אדיס, ומר אדיס התגאה בהיותו אדם כזה.

[…] זה היה עידן הדברים המבוססים, שבו אדם לא התבייש לומר שמה שהיה טוב דיו לאביו טוב דיו גם לו. החוכמה הייתה כרוכה בשיער הפנים עד כדי כך שלא היה אפשר להבחין בינה לבינו. ללורד סליסברי היה זקן, לו"ג רייס היה זקן ואילו היה למר גלדסטון זקן, הוא היה אדם טוב יותר. למר אדיס היה זקן. אולי היה שיער הפנים של מר אדיס רב מחוכמתו, אבל הוא היה הגנן הראשי באחוזה זה שלושים שנה ולא התעתד למוש ממקומו עד שיישאו אותו משם בארון מתים. עולם יציב. […]"

(רג'ינלד ארקל, זיכרונותיו של גנן אנגלי, מאנגלית: לי עברון, הוצאת תשע נשמות)

"[…] הרברט קפץ ראש אל תוך העולם המאומץ הזה – ונהנה מכל רגע. אחרי שנשא דליי מים עד שבקושי יכול לעמוד על רגליו, שאל אם יוכל לבוא שוב למחרת בערב. "תבורך," אמרה אשת החוואי, "בטח שאתה יכול לבוא מחר." וכשבירכה את הנער בפעם השנייה באותו ערב, התכוונה לכך באמת. היא הציעה פני כרגיל, הגנן הצעיר סירב לקבלו. "אבל למה?" שאלה הגברת המבולבלת. "כי אני נהנה לבוא," השיב. לפי תפיסתו, עבודה פירושה עשיית דברים שאינך רוצה לעשות, ורק תמורת עבודה מקבלים תשלום."

(רג'ינלד ארקל, זיכרונותיו של גנן אנגלי, מאנגלית: לי עברון, הוצאת תשע נשמות)

סופסוף הצלחתי לקרוא ספר מההתחלה עד הסוף, מה שלא קרה כבר המון זמן. 'זכרונותיו של גנן אנגלי', מאת רג'ינלד ארקל. ספר קטן ומענג על גננות ופרחים באנגליה שבין המאה ה-19 למאה ה-20, שמדבר בעצם על חוכמת החיים (וגם על יחסים בין אנשים, מעמדות, גברים ונשים, ההיסטוריה של אנגליה ותותים שלא בעונתם) ומתאר בהמון חן ורגישות את חייו של גנן אנגלי אחד, מראשיתם וכמעט עד סופם, שמוקדשים לאהבתו ויצירתו – הגן.

אתמול הוא סופסוף הגיע, הספר בעל השם הנהדר – And miss Carter Wore Pink. זכרונות הילדות המאויירים של הלן בראדלי מהתקופה האדוארדית (ראיתי אותו בפעם הראשונה באוסף הספרים של סופרת הילדים מרים רות, השמור בספריה של מכללת אורנים). הוא הזמין לי אותו ליום ההולדת והוא לא הגיע, כעבור כמה חודשים הוא הזמין עותק נוסף וגם הוא לא הגיע. והנה פתאום אתמול, ב-22.2.22, לאחר שהקיף לפחות פעמיים את כדור הארץ, הספר נחת כאן (ויש לו ריח של זמן שעצר מלכת).

סיימנו לראות את 'אחוזת דאונטון' וסיימתי לסרוג את צעיף הפסים הצבעוני.

"אחוזת דאונטון" וסריגה מסתדרות מצוין ביחד.

ספר נוסף מאויר של הזוג פרובנסן, שהגיע אתמול בדואר ושבר את לבי (האיורים בו הם ממש כמו בספר שאני מתכננת כבר שנים ורואה בעיני רוחי).