gentelman

מכתבי לורד צ'סטרפילד אל בנו

"כשערך לורד מהון את מכתבי לורד צ'סטרפילד, ראה לנחוץ להזהיר את המתכוונים לקרוא בהם ש"אין הם מתאימים לקריאה מוקדמת או נטולת־הבחנה". רק "אותם האנשים שהשגותיהם קבועות ושעקרונותיהם בגרו" יכולים, כה אמר כבוד לורדיוּתו, לקרוא בהם ללא חשש. אך זה היה בשנת 1845. ושנת 1845 נראית קצת מרוחקת כעת. היא נראית לנו עתה כתקופת הבתים העצומים ללא חדרי רחצה. אנשים מעשנים במטבח לאחר שהמבשלת הלכה לישון. אלבומים מונחים על שולחנותיהם של טרקלינים. הווילונות עבים מאוד והנשים טהורות מאוד. אך המאה השמונה עשרה גם היא ידעה שינוי. לנו ב-1930 היא נראית פחות מוזרה, פחות רחוקה מאותן שנים של ראשית תקופת ויקטוריה. תרבותה נראית יותר רציונלית ויותר שלמה מתרבותם של לורד מהון ובני זמנו. אז לפחות קבוצה קטנה של אנשים בעלי השכלה נרחבת חיה בהתאם לאידיאלים שלה.

[…] בפתיחת המכתבים היה פיליפ סטנהופ, בנו הלא חוקי של לורד צ'סטרפילד מאומנת הולנדית, נער קטן בן שבע. ואם עלינו להגיש איזו תלונה על תורת המוסר של האב, הריהי שרמתה גבוהה מדי לגבי גיל רך שכזה. […] אכן, בהמשך המכתבים יכול אדם לשער שלורד צ'סטרפילד כתב כדי להתענג על מסירת מה שעבר מתוך ניסיון חייו, מתוך מה שקרא, מתוך ידיעת העולם שלו – לא פחות מאשר כדי לאלף את בנו דעת. המכתבים מגלים להיטות, תנועת־חיים, המוכיחות שהכתיבה אל פיליפ לא הייתה מטלה אלא תענוג. אולי מתוך שנקעה נפשו מחובות משרתו ולאחר שנהרסו אשליותיו על ידי אכזבותיה, הוא נוטל את קולמוסו, וברווחה שהוא חש בקשר־ביטוי חופשי סוף־סוף, שוכח שהמכותב הוא, ככלות הכול, רק תלמיד בית הספר היסודי, שאינו יכול להבין אף את מחצית הדברים אשר אביו אומר לו. אך אפילו כך, אין דבר שיסליד אותנו בתרשים המוקדם שמשרטט בו הלורד צ'סטרפילד את העולם הבלתי ידוע. הוא נוטה כולו לצד המתינות, הסובלנות, השכלתנות. לעולם אל תהא עולב בציבורים שלמים של בני אדם, הוא מייעץ; בקר בכל הכנסיות, אל תצחק לשום אחת מהן; השכל את עצמך על אודות כל הדברים. הקדש את הבקרים ללימוד, ואת הערבים לחברה טובה. התלבש כפי שהנכבדים שבבריות מתלבשים, נהג כפי שהם נוהגים, לעולם אל תהיה יוצא דופן, אנוכי, או פזור דעת. שמור על חוקי הפרופורציה, וחיה כל רגע במלואו.

[…] ראשית חוכמה, על אדם לדעת כיצד להיכנס לחדר ואזי כיצד לצאת ממנו. כיוון שזרועותיו של אדם ורגליו עיקשות הן לשמצה, הרי דבר זה כשלעצמו דורש זריזות לא מעטה. ועתה, על אדם להתלבש כך שבגדיו ייראו מותאמים באופן מושלם לאופנה מבלי להיות חדשים או מדהימים; השיניים חייבות להיות כליל השלמות; הקפלט ללא דופי; את הציפורניים יש לעשות כקשת של עיגול; חייב אדם לדעת לחתוך מנות מהבשר, לדעת לרקוד, כמו כן, דבר שהוא כמעט אמנות לא פחות גדולה, לדעת לשבת ישיבה־של־נוי בכיסא. דברים שהם האלפא־ביתא של אמנות השבעת־רצון־הבריות. אנו מגיעים עתה אל הדיבור – נחוץ לדעת לדבר לפחות שלוש לשונות על בוריין. אך בטרם נפתח את שפתינו עלינו לאחוז אמצעי זהירות נוסף – עלינו להיזהר לא לצחוק לעולם. לורד צ'סטרפילד עצמו לא צחק מעולם. תמיד חייך."

(פס רקמה צר, תרגומים ורשימות – וירג'יניה וולף מתוך 'הקורא המצוי', בתרגום נח שטרן, הוצאת עם עובד)

secretary

מחפשת מזכירה. רצוי בריטית. מהוגנת, מבית טוב. שתעשה לי סדר במחשבות ובניירות. שתזכיר לי. בחורה עם יוזמה וחוש הומור. שתארגן, תמיין, תסרוק, תתייק, תזרוק, תדייק. שתחפה עלי. שתתקשר במקומי בטלפון לכל מיני אנשים ותגיד להם את מה שצריך להגיד. בפנים. שתאסוף ותדפיס טפסים מהבנק, מהעירייה, מחברת החשמל ותשלח לרואה חשבון. שתכין רשימות, תחדד עפרונות, שתכין לי תה עם חלב. וסקונס.

הגלים. כל כך אהבתי אותו כשקראתי בפעם הראשונה, בצבא. שירה בפרוזה. האם תהיה לי שוב סבלנות לתיאורי הנוף והמחשבות המתוארים לפרטיהם?

(כדי להצליח לקרוא אותו, אני אולי צריכה להתחיל מהאמצע ולא מההתחלה).


"השמש עדיין לא עלתה. הים לא ניכר מן הרקיע, אלא שהים היה מקופלל מעט, כיריעה שיש בה קמטים. בהדרגה, משהלבין הרקיע, נמתח קו כהה על האופק והבדיל בין הים לרקיע, והיריעה האפורה שורטטה במריחות עבות, זו אחר זו, מתחת לפני השטח, תוכפות בזו אחר זו, רודפות זו את זו, בלי הפוגה.

בקרבן לחוף התרוממה כל רצועה, תיללה עצמה, התנפצה והטילה צעיף דק של מים לבנים על פני החול. הגל השתהה, ואחר כך שב והזדקר, נאנח כאיש ישן שנשימתו הולכת ובאה בלי דעת […]"

(וירג'יניה וולף, הגלים, מאנגלית: מאיר ויזלטיר, זמורה ביתן מוציאים לאור, 1982)