vennesa bell

צ'רלסטון. בית הכפר והסטודיו של האמנים ונסה בל (אחותה של וירג'יניה וולף) ודאנקן גראנט באיסט סאסקס, אנגליה. בית שכולו מצוייר, בסגנון של קבוצת בלומסברי – הקירות, הדלתות, הרהיטים ואפילו האמבטיה (רוצה לבקר גם בו וגם בבית של וירג'יניה וולף, לא רחוק משם).

store.jpg

"הנה כאן לפנינו, ולא רגע אחד מוקדם מדי, חנויות הספרים המשומשים. כאן נמצא מעגן בתוך מכשלות זרמיו של הקיום; כאן נוכל לאזן את עצמנו אחרי ההדר והסבל שברחובות. המראה הנשקף מהפתח, אשת מוכר הספרים היושבת ליד אח פחם מבוערת היטב וכף רגלה מונחת על מעקה האח, מרגיע ועליז. היא אף פעם אינה קוראת, אולי רק עיתון; וכשדיבורה מפליג בשמחה הרחק מעסקי מכירת הספרים, היא מדברת על כובעים;  היא אוהבת כובעים שימושיים, היא אומרת, וגם יפים. לא, בהחלט לא, הם לא מתגוררים בחנות; הם מתגוררים בביקסטון; היא מוכרחה שיהיה קצת ירוק מול העיניים. בקיץ מונחת צנצנת פרחים מגינת ביתה על ערימת ספרים מאובקים כדי להחיות מעט את החנות. יש ספרים בכל פינה;  כל הזמן ממלאת אותנו אותה תשוקת הרפתקה. ספרים משומשים הם ספרי פרא, ספרים חסרי בית;  הם נאספו יחדיו בלהקות עצומות של נוצות ססגוניות, ויש להם קסם מיוחד שאינו קיים בכרכים המבויתים הנמצאים בספרייה. נוסף על כך, בחברה המקרית והמגוונת הזו ייתכן שניתקל פתאום בזר מוחלט, שעם קצת מזל ייהפך לחבר הכי טוב בעולם. תמיד יש תקווה, כשאנו שולפות ספר אפרפר-לבן ממדף גבוה, נוהות אחרי ניחוחות ההתרפטות והעזובה העולים ממנו, למפגש עם אדם שרכב על גב סוס לפני יותר ממאה שנה כדי לסקור את שוק הצמר במידלנדס ובווילס; טייל לא נודע, ששהה בפונדקים, שתה בירה, הבחין בנשים יפות ובמנהגי המקום, וכתב הכול בדקדקנות, בעמלנות, מאהבתו לדבר (הספר יצא לאור על חשבונו);  הוא היה יבשושי, תמציתי ועסוק להפליא, וכך השתחלו פנימה ללא ידיעתו ריחם המדויק של החוטמיות והחציר, לצד דיוקן עצמי באיכות שמבטיחה לו מושב של קבע בפינה חמימה בירכתי הנפש…"

(וירג'יניה וולף, 'רדיפת רחובות, הרפתקה לונדונית', מאנגלית: רעות בן יעקב. מתוך: לאהוב, לשוטט, להפליג, הוצאת תשע נשמות)

tikbook

"(…) הגדרה עצמית היתה קסם מסוג אחד. ואז התוודעתי לאטי לסוג נוסף: זה של הספרים הישנים, מיד שנייה, הלא־חדשים. אני זוכר שורה של ספרי אודן, כולם במהדורה הראשונה, ניצבים על כוננית מחופה זגוגית בביתו של שכן: אדם שלמעשה הכיר את אודן כמה עשורים לפני כן, ואף שיחק אתו קריקט. עובדות אלו היו מדהימות בעיני. מעולם לא ראיתי סופר ולא הכרתי מישהו שהכיר סופר.

(…) במשך אותו עשור – מסוף שנות ה–60 עד סוף שנות ה–70 – נהייתי לצייד־ספרים בלתי נלאה הנוסע לעיירות שוק וערי קתדרלה בבריטניה ב"מוריס טרוולר" שלי, ומעמיס אותה בספרים שקניתי במחיר שחרג בהרבה מכל מהירות קריאה אפשרית. זאת היתה תקופה שבה ברוב העיירות היתה לפחות חנות אחת, גדולה וותיקה, לספרים מיד שנייה, שנמצאה לעתים קרובות בצל הקתדרלה או כנסיית העיר; כזכור לי, יכולת לחנות בדרך כלל בדיוק מחוץ לחנות לפרק זמן בלתי מוגבל. חנויות אלו היו, ללא יוצא מן הכלל, בבעלות פרטית – לפעמים הן הציגו ספרים חדשים בחזיתן – ומיד הרגשתי בהן בבית. האווירה, בתור התחלה, היתה שונה מאוד. כאן היתה תחושה שהעריכו את הספרים ושהם היו חלק מתרבות מתמשכת. בשלב זה, ככל הנראה, העדפתי ספרים מיד שנייה על פני ספרים חדשים. בארצות הברית התייחסו לפריטים שכאלה בזלזול וכינו אותם "Previously Owned", אבל הבעלות המתמשכת הזאת היתה חלק מהקסם שלהם: ספר סיפק הסבר על העולם לאדם אחד, ולאחר מכן לאדם נוסף, וכך לאורך הדורות; ידיים שונות החזיקו באותו ספר ושאבו ממנו תובנות, לעתים זהות ולעתים שונות. ספרים ישנים הפגינו את גילם: היו להם כתמי יושן, כפי שלאנשים מבוגרים יש כתמי גיל. היה להם גם ריח טוב – אפילו כשהדיפו ריח סיגריות או ‏(לעתים‏) ריח סיגר. ורבים פלטו מתוכם זוטות מרתקות: מודעות עתיקות מטעם המו"לים וסימניות ישנות – לעתים קרובות לחברות ביטוח או לסבון "סנלייט"."

(ג'וליאן בארנס, חיים עם ספרים, 'הארץ', 16.10.2012)