tikbook

"(…) הגדרה עצמית היתה קסם מסוג אחד. ואז התוודעתי לאטי לסוג נוסף: זה של הספרים הישנים, מיד שנייה, הלא־חדשים. אני זוכר שורה של ספרי אודן, כולם במהדורה הראשונה, ניצבים על כוננית מחופה זגוגית בביתו של שכן: אדם שלמעשה הכיר את אודן כמה עשורים לפני כן, ואף שיחק אתו קריקט. עובדות אלו היו מדהימות בעיני. מעולם לא ראיתי סופר ולא הכרתי מישהו שהכיר סופר.

(…) במשך אותו עשור – מסוף שנות ה–60 עד סוף שנות ה–70 – נהייתי לצייד־ספרים בלתי נלאה הנוסע לעיירות שוק וערי קתדרלה בבריטניה ב"מוריס טרוולר" שלי, ומעמיס אותה בספרים שקניתי במחיר שחרג בהרבה מכל מהירות קריאה אפשרית. זאת היתה תקופה שבה ברוב העיירות היתה לפחות חנות אחת, גדולה וותיקה, לספרים מיד שנייה, שנמצאה לעתים קרובות בצל הקתדרלה או כנסיית העיר; כזכור לי, יכולת לחנות בדרך כלל בדיוק מחוץ לחנות לפרק זמן בלתי מוגבל. חנויות אלו היו, ללא יוצא מן הכלל, בבעלות פרטית – לפעמים הן הציגו ספרים חדשים בחזיתן – ומיד הרגשתי בהן בבית. האווירה, בתור התחלה, היתה שונה מאוד. כאן היתה תחושה שהעריכו את הספרים ושהם היו חלק מתרבות מתמשכת. בשלב זה, ככל הנראה, העדפתי ספרים מיד שנייה על פני ספרים חדשים. בארצות הברית התייחסו לפריטים שכאלה בזלזול וכינו אותם "Previously Owned", אבל הבעלות המתמשכת הזאת היתה חלק מהקסם שלהם: ספר סיפק הסבר על העולם לאדם אחד, ולאחר מכן לאדם נוסף, וכך לאורך הדורות; ידיים שונות החזיקו באותו ספר ושאבו ממנו תובנות, לעתים זהות ולעתים שונות. ספרים ישנים הפגינו את גילם: היו להם כתמי יושן, כפי שלאנשים מבוגרים יש כתמי גיל. היה להם גם ריח טוב – אפילו כשהדיפו ריח סיגריות או ‏(לעתים‏) ריח סיגר. ורבים פלטו מתוכם זוטות מרתקות: מודעות עתיקות מטעם המו"לים וסימניות ישנות – לעתים קרובות לחברות ביטוח או לסבון "סנלייט"."

(ג'וליאן בארנס, חיים עם ספרים, 'הארץ', 16.10.2012)

2901_02s.jpg

"… אך הצצה על החברה המעורבת שעל המדף תראה לך שסופרים אך לעתים רחוקות מאוד 'אמנים גדולים' הם; לעתים הרבה יותר תכופות אין לספר כלל יומרה להיות יצירת אמנות. ביוגרפיות אלו ואוטוביוגרפיות אלו, למשל, תולדות חיי אישים גדולים, אישים שמכבר מתו ונשכחו, העומדות מרפק אל מרפק עם הרומנים והשירים, האם עלינו לסרב לקרוא בהן מפני שאינן בגדר 'אמנות'? או האם אמנם נקרא בהן, אך נקרא בהן באופן אחר, לשם מטרה אחרת. האם נקרא בהן קודם כול כדי לספק אותה סקרנות האוחזת בנו לפעמים, כאשר בערב אנו משתהים מול בית בו האורות נדלקים והתריסים עוד לא הורדו, וכל קומה של הבית מראה לנו גיזרה אחרת של חיי אדם בהוויתם? אוכלת בנו אזי הסקרנות לגבי חייהם של אנשים אלה – המשרתים ההולכים רכיל, האדונים הסועדים, הנערה המתלבשת לנשפייה, האישה הזקנה ליד החלון עם מעשה סריגתה. מי הם, מה הם, מה שמותיהם, משלחי־ידם, מחשבותיהם והרפתקאותיהם?

ספרי ביוגרפיה וזיכרונות עונים על שאלות כאלו, מאירים בתים כאלה לאין־ספור; הם מראים לנו בני אדם העוסקים בענייני יומיום שלהם, עמלים, מעלים חרס, מצליחים, אוכלים, שונאים, אוהבים, עד שהם מתים. ולפעמים, בהסתכלנו, הבית נמוג וגדר פס־הברזל נעלמת ואנו בלב ים; אנו עוסקים בציד, מפליגים בים, נלחמים; הננו בין פראים ואנשי צבא; לוקחים אנו חלק במערכות גדולות. או אם רוצים אנו להישאר כאן באנגליה, בלונדון, בכל זאת הבימה משתנה; הרחוב נעשה צר יותר; הבית נעשה קטן, דחוק, בעל שמשות מעוינות, ומצחין. רואים אנו משורר, דון, הנאלץ לצאת בית כזה משום שהקירות כה דקים היו, עד שבבכות הילדים היו קולותיהם חודרים בעדם. יכולים אנו ללכת בעקבותיו, בשבילים המשתרעים בדפי ספרים, אל טויקנהם; אל אחוזתה של ליידי בדפורד, מקום מפגש מפורסם לאצילים ומשוררים; ואזי לשים פעמינו אל וילטון, הבית הגדול למרגלות הגבעות, ולשמוע את סידני קורא את ה'ארקדיה' באוזני אחותו…"

(מתוך: כיצד קורין ספר?, וירג'יניה וולף, הקורא המצוי, בתרגום נח שטרן. פס רקמה צר, וירג'יניה וולף, ת"ס אליוט, נח שטרן, תרגומים ורשימות. עריכה: דבורה נגבי, עריכת תרגום: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד)

Dorothy journals

[מתוך היומן של דורות'י וורדסוורת', 15 באפריל 1802]

"שתי נוסעות, מאוד שונות ומשונות אחת מחברתה, מרי וולסטונקרפט ודורות'י וורדסוורת', באו למקום אחד זו בעקבות זו. מרי הייתה באלטונה על נהר אלבה ב-1795 עם בתה התינוקת; שלוש שנים לאחר מכן באה לשם דורות'י עם אחיה ועם קולרידג'. שתיהן רשמו את תולדות מסעיהן; שתיהן ראו את אותם המקומות, ברם העיניים שבהן ראום היו שונות מאוד. כל שמרי ראתה שימש מניע, המפעיל את מוחה ביחס לאיזו תאוריה, ביחס להשפעת הממשל, ביחס למצבם של פשוטי העם, ביחס למסתורין של נשמתה היא.

[…] דורות'י, מאידך, העלתה על הנייר את אשר לפניה, בדייקנות, באורח מילולי, ובדיוק פרוזאי… האביב חלף; הקיץ בא; האביב הפך לסתיו; היה חורף, ואז שוב פרח השזיף הקוצני והעוזרר הוריק והאביב הגיע… מוזר באיזו חיות מובא כל זה לפנינו, בתיתנו אל לב שהיומן מורכב מציונים קצרים, כאלה שכל אישה שקטה עשויה לציין על השינויים בגינתה ומצבי־הרוח של אחיה וחליפות העונות. חמים ונעים, רושמת היא, לאחר יום של גשם. היא פגשה בפרה בשדה. 'הפרה הביטה בי, ואני הבטתי בפרה, וכל אימת שזזתי, חדלה הפרה לאכול'.

[…] רק בהדרגה מתגלה ההבדל בין מחברת לא־מהוקצעת זו לאחרות; רק במודרג נפרשות הרשימות הקצרות בנפש ופותחות לפנינו נוף שלם – מתגלה שציון־הדברים הפשוט מכוון בישירות כזו אל האובייקט, שאם נביט בו בדיוק לאורך הקו עליו היא מצביעה, נראה ממש מה שראתה היא… עם זאת, היא לא הייתה סופרת־מתארת במובן הרגיל. דאגתה הראשונה הייתה להיות אמיתית – חן וסימטריה חייבים להיות משניים לאמת… מראה או צליל לא יניחו לה עד אם עקבה אחר תחושתה לאורך דרכה וקבעה אותה במילים, ואפילו הן עירומות – או בדימוי, ואפילו הוא זוויתי. הטבע היה אדון מחמיר. יש להמציא את הפרט הפרוזאי המדויק כמו את המתאר העצום והחזותי.

[…] אכן, דומה שלא עצמה את עיניה כלל. הן הסתכלו והסתכלו, כשמניעה אותן לא רק סקרנות בל־תיעף, אלא גם יראת־כבוד, כאילו איזה סוד בעל חשיבות יתרה נח חבוי מתחת לפני השטח."

(וירג'יניה וולף במסה על דורות'י וורדסוורת', בתרגום נח שטרן, מתוך: הקורא המצוי. פס רקמה צר, וירג'יניה וולף, ת"ס אליוט, נח שטרן, תרגומים ורשימות. עריכה: דבורה נגבי, עריכת תרגום: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד)

poet

ביקור בבית שהמשורר האנגלי ג'ון קיטס התגורר בו ברומא, ליד המדרגות הספרדיות (מוקדש גם לזכר ידידו, המשורר פרסי שלי). ביטנה של ספרים עוטפת-מרפדת-חונקת את הבית מבפנים, כונניות גדושות בספרות ושירה אנגלית מכסות את הקירות מהרצפה לתקרה. רישומי דיוקנאות והדפסים יפים של קיטס ושלי. חדר העבודה הוא גם חדר השינה, שולחן הכתיבה משקיף על המדרגות הספרדיות. בועה שקטה, קרירה ונסתרת של תרבות אנגלית, בתוך עיר איטלקית חמה ורוגשת.


 

oneroom.jpg

ONEROOM Bookstore

חנות ספרים קטנה וחמודה לספרי אמנות וצילום, שראיתי רק מבחוץ כי כבר היתה סגורה (בסמטה צדדית ליד שוק קמפו די פיורי). רוצה גם.

pinoccio.jpg

"[…] אבל ההנאה שעליה אני עומד לדבר היא לחלוטין ובמפורש תמימה. ביחס לבילויי הפנאי הליכה כמוה כחריש ודיג ביחס לעבודות התעשייה: היא פרימיטיבית ופשוטה; היא יוצרת מגע בינינו לבין אמא אדמה והטבע חסר התחכום; היא לא דורשת מכשור משוכלל כלשהו או ריגוש חיצוני. היא מתאימה גם למשוררים ולפילוסופים, ומי שמסוגל ליהנות ממנה לעומק ניחן בודאי ביכולת מסוימת של סגידה ל'התבוננות מלאכית'. עליו להיות מסוגל ליהנות מחברתו שלו ללא תמריצים מלאכותיים של עיסוק בפעילות גופנית אלימה יותר.

[…] ההלך האמיתי הוא זה שעצם העיסוק מסב לו הנאה; זה שאינו מתחסד דיו להתעלות מעל מידה של שביעות רצון עצמית מן הכושר הגופני הנדרש לעיסוקו, אך מאמץ שרירי הרגליים משני מבחינתו להרהורים שמעורר המאמץ; להתעמקות השקטה ולדמיון שמתעורר בצורה ספונטנית כל כך בהולכו ומחולל הרמוניה אינטלקטואלית שהיא בת לוויה טבעית לפסיעות המונוטוניות של כפות רגליו. רוכב אופניים או שחקן גולף אומרים לי, יכולים לתקשר כך עם עצמם בהפוגות שבין מכות הכדור או הפעלת הכלי. אבל הולך רגל אמיתי אוהב ללכת מפני שהמרחק הגדול מהסחות הדעת מעודד זרם שופע ורגוע של שלווה ובוננות מודעת למחצה. לכן אצטער אם בשל תענוגות רכיבת האופניים או כל בילוי פנאי אחר יצא מהאופנה המנהג הוותיק של טיול רגלי.

[…] את היום שבו הוכנסתי סופית בסוד מסתרי ההליכה מציינת אבן לבנה… אז ידעתי לראשונה את התחושה המענגת של עצמאות והתנתקות שממנה אפשר ליהנות במהלך טיול רגלי. חופשי מכל טרדות לוחות הזמנים של רכבות ומכונות מיותרות, אתה סומך על רגליך שלך, עוצר מתי שאתה רוצה, פונה לכל שביל שמושך את לבך, ופוגש מגוון יוצא דופן של חיי אדם בכל פונדק דרכים שאתה בוחר ללינת לילה… אינך חרד לכבודך, והמקטורן של החיים הרגילים כבר נשמט מעליך ונשכח כמו החבילה מעל כתפיו של הנוצרי."

(לסלי סטיבן, בשבחי ההליכה, מאנגלית: ניצה פלד, נהר ספרים)

mohar

[בית הילדות של עלי מוהר, צילום: ארנה ושי אדם]

 "[…] ללא ספק, החורף בראש ובראשונה, הוא עונה של התכנסות, של ביתיות, של פרטיות, עונתו של היחיד – המופנם, המכורבל, המפוז'ם, המנושל, השופת לו בנחת עוד קומקום של תה מהביל, ומדשדש לו – כן, באנפילאות – אל ארגז הלחם, כדי להוציא משם, כן, את הגלוסקאות (לחמניות).

ומאחורי כל אלה מסתתרת החירות. חירות שהקיץ הסואן, הפתוח, שכולו רשות הרבים, אינו מכיר אותה. זו החירות לעסוק בענייניך, כשאתה לעצמך, בביתך, והגשם ניתך, ברחשו החדגוני על החלון.

[…] פרטיות, חירות, אח מבוערת וספל תה טוב, "תרבות שהיא ילודת בית באמת" – כל המאפיינים האלה שמונה אורוול בין תווי היסוד וההיכר של החיים האנגליים הם הם גם המרכיבים של הלך הנפש החורפי, של חלום החורף, המשותף לכל חובבי החורף באשר הם.

מתי נולד החלום הזה? את התשובה יש לחפש, בין השאר, בספרים ישנים, מצהיבים, של ספריית בית ספר, ובשעות אחר הצהריים רבות מספור על ספת חדר הילדים. אמנם בתקופה ההיא לא הייתי עוד לחובב חורף מובהק, וכאן מן הראוי לציין את יחסנו אל האקלים ואל עונות השנה איננו יחס קבוע ועומד. כאן מדובר באמת בהלך-נפש, ואולי בכמה תופעות פיסיות; זה וגם אלו עשויים להשתנות עם הגיל […]"

(עלי מוהר, מהנעשה בעירנו, הוצאת עם עובד)

bradley.jpg

[Helen Bradley, 1900-1979]

בציורים של הלן ברדלי יש את הגמוטליכיות הזו. ציירת אנגליה, שהחלה לצייר רק כשהיתה בת למעלה מששים, כדי לתאר לנכדתה את ילדותה המאושרת בתקופה האדוארדית, בראשית המאה העשרים. ציורים נאיביים, נפלאים, שיש בהם הרבה שקט, נעימות ותום של ילדות. בכולם מתוארים אירועים קטנים, יומיומיים, בבית או מחוצה לו – הכנת עוגיות במטבח, ביקור אצל השכנים, טיול משפחתי לאגם או לחוף הים. הגברים לבושים בפראק וצילינדר, הנשים בשמלות ארוכות וכובעים מקושטים בסרטים. בציורי השמן, שגם התפרסמו בספרים עם שמות נהדרים, כמו: "And Miss Carter Wore Pink", מופיעות בדרך כלל אותן דמויות: הלן ואחיה, אמא שלה, שלוש דודות רווקות, חברתן מיס קארטר (שבד"כ לובשת ורוד), מנהל הבנק מר טיילור ושני הכלבים של המשפחה – ג'יפ וברני. אלבום משפחתי מצוייר.

loli.jpg

"לורה סידרה את חפציה בזמן קצר למדי, שכן הביאה איתה רכוש מועט. מעט אחרי ארוחת הערב, היא עלתה לחדר השינה. כשהתהלכה בחדר השינה הקטן והקר שלה הבחינה לפתע שהרוח שככה והגשם פסק. היא הסיטה את קצה הווילון ופתחה את החלון. אוויר הלילה היה קר ומתוק, וירח מלא זרח גבוה מעל לראשה. השמים היו נקיים מענן, יפים ושלווים. כמה כוכבים נצנצו כמו טיפות מים שעומדות לנשור. היא הביטה לראשונה בנוף שהשתלבו בו גבעות מעוגלות ועמקים קעורים ושיננה אותו בלבה.
יערות האשור נפרשו כהים וצפופים על פני הגבעות. חתול לבן קפץ אל גדר הגן ונחת עליה חרש, כמו ינשוף. הוא הביט מצד לצד, רץ מטר או שניים על הגדר, קפץ שוב והסתלק לדרכו בחשאי. לורה נאנחה באושר. לא היו לה שום מחשבות. מוחה היה נקי וריק כמו השמים. זמן רב הייתה רכונה כך אל מחוץ לחלון, שוכחת לחלוטין היכן היא ואיך הגיעה לשם, כל כך שמימי היה העונג שלה."

(לולי וילוז, סילביה טאונסנד וורנר, מאנגלית: רנה ורבין, לוקוס הוצאה לאור)

turtle

אתמול בערב, מצאתי עוד סרט משנות השמונים, שהתגעגעתי אליו: 'יומנו של צב'. סרט בריטי קטן, מלנכולי ומופנם, על שני אנשים בודדים (הוא מוכר בחנות ספרים והיא כותבת ומאיירת מצליחה של ספרי ילדים) שמחליטים לגנוב צבי ים גדולים מגן החיות ולהחזיר אותם לאוקיינוס. בן קינגסלי וגלנדה ג'קסון נהדרים, עם תמיכה משופמת של מייקל גמבון (כולם בשנות הארבעים שלהם). כנראה שראיתי אותו הרבה פעמים, כי אני זוכרת כל מחוות גוף וחצי חיוך (אני חושבת שרוב הסרטים שמלווים אותי ונשארים בזיכרון הרבה שנים, הם לא יצירות מופת גדולות ומשפיעות, אלא דווקא סרטים קטנים, מינוריים, אנושיים).