שבת בבוקר. ישבנו בגינה ושתינו קפה. השמיים היו אפורים והתכסינו בשמיכה אפורה. אמרתי: קראתי עכשיו במיטה שוב את 'סיפור פשוט', הוא כל כך יפה. מזמן לא קראתי עגנון. כשאני קוראת את עגנון, אני מרגישה שאני לא צריכה שום ספר אחר, כאילו כל הספרים בעולם מתקפלים לתוך הספר שלו. הוא אמר: אני לא צריך את עגנון בשביל לא לקרוא אף ספר אחר (כשהיכרנו, הוא אמר שהוא לא קורא כלום, חוץ מקפקא, וזה הספיק לי).

women

יום אישה שמח!

 


 

notebook2

בפעם האחרונה שהייתי בתל אביב, קניתי ב'יולטה' מחברת כל כך יפה, שממש נועדה בשבילי. הכריכה נהדרת, אפורה ומינימליסטית, העמודים מחולקים לכתיבה ולציור (כמו כאן, בבלוג). הרבה תשומת לב ורגישות לפרטים הקטנים. מה חבל שלעולם לא אעיז לצייר או לכתוב בה.

יכולה להגיד עכשיו, אחרי שנים, שגם בכתיבה וגם בציור, העניין שלי בצורה, יותר מאשר בתוכן. (יותר מעניין אותי איך לספר סיפור מאשר הסיפור עצמו, יותר מעניין לצייר איש כמפגש של קווים וכתמים אפורים, מאשר לזהות שזה הוא).

mona johansson.jpg

[Mona Johansson]

אני אוהבת את הרישומים הנאיביים של Mona Johansson, אמנית שבדית (1924-2010), שמתארת בפשטות, בטקסטורות מפורטות של אבנים וצמחייה, בתים ונוף עירוני שבסביבתה. הצבעוניות רבת הגוונים באפור של העיפרון, היופי של הטקסטורות, הנגיעות האנושיות – דמות בחלון, עציץ, וילון.