אתמול קניתי ספרים וחזיות.

השיער שלי עומד גם כשאני יושבת.

השיחה, שמנהל אדם עם עצמו, לא נפסקת לרגע. לפעמים היא מתחזקת, לפעמים היא נחלשת (לפעמים היא נכנסת לסוגריים), לפעמים צריך לחזור על כל דבר פעמיים, לפעמים צריך לחזור על כל דבר פעמיים. אבל היא לא נפסקת, לרגע.

צריכה וצריכה וצריכה וצריכה (בסוף זה יגמר בצרחה).

(הכאב, כמו שותף לא רצוי לדירה, שצריך ללמוד להסכין עם נוכחותו).

הוא תמיד שנון יותר בשעות הקטנות של הבוקר. הבוקר אמר שהוא: מְחַיֵּךְ הַשָּׂפָה הָעִבְרִית.

יכולה להגיד עכשיו, אחרי שנים, שגם בכתיבה וגם בציור, העניין שלי בצורה, יותר מאשר בתוכן. (יותר מעניין אותי איך לספר סיפור מאשר הסיפור עצמו, יותר מעניין לצייר איש כמפגש של קווים וכתמים אפורים, מאשר לזהות שזה הוא).

בכל בוקר, מבריגה מחדש את הראש למקום, מסדרת את המגירות הקטנות שנפלו בלילה ותכולתן התפזרה ברחבי המוח, מגהצת מחשבות ומקפלת מיילים.

המידות הקטנות. יונתן מ'אדרבא' המליץ לי עליו, מסות וטקסטים אישיים, של נטליה גינצבורג. יש משהו פשוט ודחוס במלים שלה. הן לא ערטילאיות, הן חומר. הן מרפדות את הדפים בצפיפות, כמו שמרפדים קן. בלי פתחי מילוט. מוצא חן בעיני איך שהיא כותבת ואיך שהכל מתערבב אצלה ביחד: קל וקשה, פשוט ומורכב, חשוב ולא חשוב, מצחיק ונוגע ללב. אני קוראת את הטקסטים הקצרים שוב ושוב, כמו בספר לימוד. ספר לימוד לכתיבה, לפשטות, לגילוי לב. איך לראות, איך להיות.

בחנות הטבע, איש מבוגר שאל אותי במבטא רוסי: סליחה, איפה יש אגוזים בלי בגדים?