לאייר לעיתון זה פשוט. שולחים לי טקסט, אני קוראת, מהרהרת, מאיירת, ולמחרת האיור מופיע בעיתון. אבל לאייר ספרים לוקח לי שנים… שלא לדבר על הספרים שאני רוצה לכתוב ולאייר (כולם כבר כתובים ומצוירים לי בראש, אבל אני לא מעיזה להוציא אותם אל הפועל).

כשאני מתחייבת לאייר ספר, אני מפקידה את החיים שלי במלתחה (תמורת פתקית עם מספר), ומקבלת אותם בחזרה רק כשאני מסיימת.

אתמול קניתי ספרים וחזיות.

השיער שלי עומד גם כשאני יושבת.

השיחה, שאדם מנהל עם עצמו, לא נפסקת לרגע. לפעמים היא מתחזקת, לפעמים היא נחלשת (לפעמים היא נכנסת לסוגריים), לפעמים צריך לחזור על כל דבר פעמיים, לפעמים צריך לחזור על כל דבר פעמיים. אבל היא לא נפסקת, לרגע.

צריכה וצריכה וצריכה וצריכה (בסוף זה יגמר בצרחה).

(הכאב, כמו שותף לא רצוי לדירה, שצריך ללמוד להסכין עם נוכחותו).

הוא תמיד שנון יותר בשעות הקטנות של הבוקר. הבוקר אמר שהוא: מְחַיֵּךְ הַשָּׂפָה הָעִבְרִית.

יכולה להגיד עכשיו, אחרי שנים, שגם בכתיבה וגם בציור, העניין שלי בצורה, יותר מאשר בתוכן. (יותר מעניין אותי איך לספר סיפור מאשר הסיפור עצמו, יותר מעניין לצייר איש כמפגש של קווים וכתמים אפורים, מאשר לזהות שזה הוא).

בכל בוקר, מבריגה מחדש את הראש למקום, מסדרת את המגירות הקטנות שנפלו בלילה ותכולתן התפזרה ברחבי המוח, מגהצת מחשבות ומקפלת מיילים.