השיחה, שאדם מנהל עם עצמו, לא נפסקת לרגע. לפעמים היא מתחזקת, לפעמים היא נחלשת (לפעמים היא נכנסת לסוגריים), לפעמים צריך לחזור על כל דבר פעמיים, לפעמים צריך לחזור על כל דבר פעמיים. אבל היא לא נפסקת, לרגע.

natalia.jpg

המידות הקטנות. יונתן מ'אדרבא' המליץ לי עליו, מסות וטקסטים אישיים, של נטליה גינצבורג. יש משהו פשוט ודחוס במלים שלה. הן לא ערטילאיות, הן חומר. הן מרפדות את הדפים בצפיפות, כמו שמרפדים קן. בלי פתחי מילוט. מוצא חן בעיני איך שהיא כותבת ואיך שהכל מתערבב אצלה ביחד: קל וקשה, פשוט ומורכב, חשוב ולא חשוב, מצחיק ונוגע ללב. אני קוראת את הטקסטים הקצרים שוב ושוב, כמו בספר לימוד. ספר לימוד לכתיבה, לפשטות, לגילוי לב. איך לראות, איך להיות.

ze.jpg

כשאני שוקעת בתוך ספר, זו תמיד נראית לי פעולה אנוכית (שיש בה אפילו תחושה מסויימת של בגידה). בתוך המרחב המשותף של הבית, אני יוצרת עולם פרטי של דמיון, שהוא רק שלי. צפייה בסרט היא פעולה חברתית, שאפשר לשתף בה עוד אנשים, אבל קריאה בספר, היא פעולה לבדית (גם אם קוראים ביחד, כל אחד מדמיין לו ספר אחר בראש).