זה היה בכיתה ג' או ד', בשיעור 'הבנת הנקרא', קראנו שני קטעים קצרים, האחד היה על חסידות שמקננות על גגות בתים באירופה, והשני, על ילד שחוזר הביתה מבית הספר, מתבונן בדרך וחושב לעצמו מחשבות (יש לי עדיין בראש את האיור, נדמה לי שהיו לו משקפיים). הטקסט או המורה דיברו על 'עולמו הפנימי' של הילד וזו היתה הפעם הראשונה, נדמה לי, שחדר לתודעתי הרעיון, שיש דבר כזה, עולם פנימי, לעומת העולם שבחוץ (ואז נכנסתי פנימה, ולא יצאתי יותר).

לאייר לעיתון זה פשוט. שולחים לי טקסט, אני קוראת, מהרהרת, מאיירת, ולמחרת האיור מופיע בעיתון. אבל לאייר ספרים לוקח לי שנים… שלא לדבר על הספרים שאני רוצה לכתוב ולאייר (כולם כבר כתובים ומצוירים לי בראש, אבל אני לא מעיזה להוציא אותם אל הפועל).

כשאני מתחייבת לאייר ספר, אני מפקידה את החיים שלי במלתחה (תמורת פתקית עם מספר), ומקבלת אותם בחזרה רק כשאני מסיימת.

ינואר 2022, תמונת מצב. שמיעה באוזן ימין: אין. בלוטת התריס: אין. יכולת ריכוז: מינימלית. זיכרון: לפרקים. כולסטרול: גבוה. הומור: נמוך.

מצאתי מה אני רוצה לעשות בפנסייה: את החורים בביסקוויטים.

זה אחד מהימים האלה, שמחכה לי בבוקר בפה פתוח, מוכן לבלוע אותי, בביס אחד, כמו שאני, עם הבגדים והכל, קומפלט.

את מרחב הזמן הזה, של יום שישי אחר-הצהריים, צריך להקיף בגיר, או לגדר בחבל לא עבה. מרחב שקט של הרהורים וכלום. כל אחד בענייניו, אף אחד לא מחפש אותך. שטח הפקר נעים, בין השבוע שעבר – לשבוע שיבוא.

אתמול קניתי ספרים וחזיות.

השיער שלי עומד גם כשאני יושבת.

השיחה, שאדם מנהל עם עצמו, לא נפסקת לרגע. לפעמים היא מתחזקת, לפעמים היא נחלשת (לפעמים היא נכנסת לסוגריים), לפעמים צריך לחזור על כל דבר פעמיים, לפעמים צריך לחזור על כל דבר פעמיים. אבל היא לא נפסקת, לרגע.