השיחה, שמנהל אדם עם עצמו, לא נפסקת לרגע. לפעמים היא מתחזקת, לפעמים היא נחלשת (לפעמים היא נכנסת לסוגריים), לפעמים צריך לחזור על כל דבר פעמיים, לפעמים צריך לחזור על כל דבר פעמיים. אבל היא לא נפסקת, לרגע.

יכולה להגיד עכשיו, אחרי שנים, שגם בכתיבה וגם בציור, העניין שלי בצורה, יותר מאשר בתוכן. (יותר מעניין אותי איך לספר סיפור מאשר הסיפור עצמו, יותר מעניין לצייר איש כמפגש של קווים וכתמים אפורים, מאשר לזהות שזה הוא).

natalia.jpg

המידות הקטנות. יונתן מ'אדרבא' המליץ לי עליו, מסות וטקסטים אישיים, של נטליה גינצבורג. יש משהו פשוט ודחוס במלים שלה. הן לא ערטילאיות, הן חומר. הן מרפדות את הדפים בצפיפות, כמו שמרפדים קן. בלי פתחי מילוט. מוצא חן בעיני איך שהיא כותבת ואיך שהכל מתערבב אצלה ביחד: קל וקשה, פשוט ומורכב, חשוב ולא חשוב, מצחיק ונוגע ללב. אני קוראת את הטקסטים הקצרים שוב ושוב, כמו בספר לימוד. ספר לימוד לכתיבה, לפשטות, לגילוי לב. איך לראות, איך להיות.