לבד בבית. קמה לאיטי.

אחרי שכתבתי על הבית ההיפי של סשה (בספר של סיון בסקין) ועל הבית המבולגן של הוויזלים (בספרי הארי פוטר) שאני אוהבת, חשבתי לפתח מיזם חדש – booksbnb – בתים מהספרים, שהייתי שמחה להתארח בהם לסופשבוע, או אפילו לכמה ימים, כמו למשל: הבית של אנסטסיה (עם האבא המשורר והאמא המאיירת שלה), החדר של ג'ודי (ירושה אבוט) בקולג' (והבית של החברה שלה, סאלי מאקברייד), הבית של טובה ינסון באי סחוף הרוחות, הבית של בטסי טרוטווד, הדודה של דייויד קופרפילד, 'פרנסוס', קרון הספרים של גב' מק'גיל, הקרון של 'אסור לעשן' ב"כיתה המעופפת", הבית הבנוי טלאי על טלאי של הוויזלים, ועוד ועוד…

---

"אני מבלה אצל סאלי חופשה נפלאה ביותר. היא גרה בבית לבנים גדול ועתיק עם תריסים לבנים, המרוחק מעט מהרחוב – בדיוק כמו הבתים שהייתי מסתכלת עליהם בסקרנות כשגרתי בבית ג'ון גריר ומנסה לנחש איך הם נראים מבפנים. לא חשבתי שאזכה פעם לראות אחד כזה במו עיני – והנה אני כאן! הכל פה כל כך נוח ונינוח וביתי; אני מטיילת מחדר לחדר ומתבשמת מכל רהיט.

זה הבית המושלם לגידול ילדים; עם גומחות אפלות למחבואים, אח פתוחה להכנת פופקורן, ועליית גג להשתולל בה בימים גשומים, ומעקים חלקלקים עם כפתור שטוח ונוח בתחתית, ומטבח נהדר ושטוף שמש, וטבחית שמנה וחייכנית שנמצאת עם המשפחה כבר שלוש עשרה שנה, ומשאירה תמיד חתיכת בצק לילדים, כדי שיאפו עוגיות בעצמם. רק לראות בית כזה עושה חשק להיות ילד מהתחלה […]"

(ג'יין וובסטר, אבא ארך רגליים, מאנגלית: ענת זיידמן, ידיעות אחרונות, ספרי חמד)

ציטוט אחרון ודי – תיאור הבית של סשה, החברה הכי טובה, שמזכיר לי את הבית של הוויזלים בספרי הארי פוטר (מהבתים החביבים עלי בספרות הילדים):

"בית הוריה של סשה היה מזעזע למדי; בכל אופן, אבי נהג להזדעזע ממנו. שש נפשות – אבא, אימא, בת ושני בנים, ואמו קטועת היד של איגור – הצטופפו בשני חדרים קטנים, שאחד מהם שימש גם סלון. הבית היה מלא ממסד ועד טפחות בספרים ובתקליטי בארדים. כל מיני חפצים קסומים כמו טייפ סלילים עתיק, מקרן שקופיות, או פרימוס שהובער באמצעות טבליות לבנות מסריחות, היו פזורים במקומות בלתי צפויים. אותו שולחן עגול שימש להכנת שיעורים, לציור, לאוכל, לאחסון ולגיהוץ. איני יודעת מדוע הם טרחו דווקא לגהץ, אם הם לא טרחו לנקות, אבל אפילו אני גיהצתי פעם או פעמיים על השולחן הזה, מתוך דחף להועיל במשהו לאותה משפחה אהובה.

[…] החידה האמיתית הייתה מקורם של הספרים בבית הזה. כשסשה ואני היינו נדלקות על נושא מסוים, ספר או דמות היסטורית – תיכף ומיד היו מופיעים בביתם, באורח פלא, ספרים חדשים הקשורים למושא תשוקתנו. […] אני נוטה לחשוב שביתם המוזנח האזין לנו בעצמו והוליד את הספרים על פי הצורך מבין כתליו, שהיו נפתחים כמניפה ושחררו לעברנו את הכרכים המוכתמים בקפה.

[…] אני עצמי התייחסתי לנטשה ולאיגור קצת כמו לפיות יער ידידותיות, יותר מכפי שראיתי בהם קרובי משפחה בוגרים או הורים של חברתי הטובה. הם חלקו איתנו את כל עולמנו התרבותי והכניסו אותנו בנדיבות אל עולמם, לפעמים השתתפו במשחקים שהיינו ממציאות, לקחו אותנו להופעות של בארדים, קיבלו ברצינות את כל שיגעונותינו, והיו בעצמם חסרי אונים ממש כמונו. כשם שלא השכילו לתחזק את ביתם, לא השכילו לחסוך כסף, לשמור על בריאותם, או להתאים את עצמם לעולם המשתנה."

(סיון בסקין, שבעה ימים אביב בשנה, ממואר, הוצאת הו! סדרת ה-21)

[שתי לאה גולדברג]

"[…] את שתי מולדותיה אני חולקת איתה, וגם את הכאב, ואף הרבה יותר מזה. […] אני מניחה שההרגשה הלשונית הזאת נבעה מתחושת שותפות שחשתי מיד עם המשוררת, גם בלי שהכרתי את קורות חייה. נדמה לי שבשלב הזה אפילו לא ידעתי שגולדברג היא בת ליטא, כמוני: המורה לספרות לא טרחה לספר לנו את הביוגרפיה של המשוררת. היא הביאה את השירים מצולמים על דפי עבודה חסרי נשמה, שנפלטו ממכונת הצילום הבית ספרית – בלי ספר מסביב, בלי תמונה של המשוררת עם סיגריה, בלי שום מידע. משוררת בחלל. אבל אני זיהיתי את החלל הזה מיד, ובתוכו – את השפה המסוימת הזאת שלה. יכולתי לקרוא לה פשוט: השפה. השפה שלי. […] היא יכולה לתאר את תל אביב, את ברלין, או אפילו את קיבוץ מגידו – אני תמיד אקרא את ספריה מבעד לעיניים שראו את הנוף הליטאי בשנות החיים המעצבות ביותר. בדיוק כמוה. […] השפה הופכת לבית האמיתי, למקור לשייכות ולזרות גם יחד, למקום האושר והכאב ולמקום היחיד שבו יכולות להתקיים שתי המולדות שלהן, שלה וגם שלי. […]"

(סיון בסקין, שבעה ימים אביב בשנה, ממואר, הוצאת הו! סדרת ה-21)

בחדר העבודה בלגן קולוסלי, גיגנטי, לא נראה שאצליח לסדר אותו אי פעם.

ביתיות. מכנסי טרנינג רכים, רחבים ונעימים, נעלי בית עשויות מלבד, אפורות ומרופדות, והפיג'מה המשובצת שתמר קנתה לי במרקס אנד ספנסר.

בני חלוף שכמונו.

הוא מצלם בניין מהחלון. בניין שהולך ונבנה, קומה אחר קומה. רישומים מופשטים שרק הוא רואה אותם – קו, כתם, וביניהם תנועה. יצירת מופת קונסטרוקטיביסטית, במלוא מובן המילה.

את מרחב הזמן הזה, של יום שישי אחר-הצהריים, צריך להקיף בגיר, או לגדר בחבל לא עבה. מרחב שקט של הרהורים וכלום. כל אחד בענייניו, אף אחד לא מחפש אותך. שטח הפקר נעים, בין השבוע שעבר לשבוע שיבוא.

ארץ נוודים.