הוא מצלם בניין מהחלון. בניין שהולך ונבנה, קומה אחר קומה. רישומים מופשטים שרק הוא רואה אותם – קו, כתם, וביניהם תנועה. יצירת מופת קונסטרוקטיביסטית, במלוא מובן המילה.

"ואולם יש רובד עמוק יותר למוטיב הדירות. ברצוני לטעון שהבית המשותף אינו אלא משל לרומאן עצמו, ספרו של קנז. חמשת הסיפורים הנפרשים באופן מקביל במהלך הרומאן נשזרים זה בזה באופן אקראי כמו מפגשיהם החטופים והמקריים של דיירי הבית שאין ביניהם ולא־כלום. המבנה הספרותי הרופף של הרומאן ורמת הקישור הנמוכה של סיפורי המשנה שלו הם ההד העמוק לפרגמנטריות של חיי גיבוריו. זירת העלילה היא קובץ דירות פזורות המופרדות זו מזו בקירות ודלתות כשם שהרומאן הוא מקבץ סיפורים המובדלים זה מזה על־ידי חללים ריקים על דף הטקסט. קוביות הדיור המשמשות חומר גלם לעלילת הרומאן דומות לגושי הטקסט המקוטעים הקשורים זה לזה רק באופן חלקי. והיכן המספר? הוא מתרוצץ בין סיפור לסיפור, עולה ויורד בחדר המדרגות, מנסה לשווא לחשוף את החיים האמיתיים המסתתרים מאחורי הדלתות, לזכות בבדל מידע על גיבוריו שלו. אך, ככל הצצה או ציתות, כל שניתן לו להשיג הוא הבהק חטוף, נטול הקשר שלם, אפיזודה קצרה, אך לעולם לא חיים שלמים, מראה רגעי של דירה, בלא תובנה של בית. […]"

(דוד הד, דיוקן הסופר כעובדת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תרבות וספרות 'הארץ', 1.10.21)

"[…] הבית הוא רחם היצירה, ודיראס מדברת על האופן שבו גם האישה ההרה היא בית, ביתו של הילד. בשל כך יש לאישה רגישות עמוקה וקרובה יותר לבית, יכולת מיוחדת לשכון בתוכו, יכולת שלגבר אין. האישה, כך מאמינה דיראס, גרה בביתה באופן טוטאלי, מתמזגת בקירות, ברהיטים ובגן, עד שהגבולות בין הגוף לבית מיטשטשים – בעוד שהגבר רק חולף בו ומשתמש בו לצרכיו הפונקציונליים. בין האישה לבין הבית קיימת זהות. זה ה'הביטאט' שלה, סביבתה הטבעית. מאות ואלפי שנים של קשר הדוק הפכו את הבית לחלק ממנה.

[…] בבית שבנופל מיטשטשים הגבולות בין הפנים לחוץ. אין בו מקום שאינו משקיף החוצה, אל הגן , אל הכיכר, אל בית הספר הסמוך, אל הדרך המובילה לפריז. הרי מן הרגע הראשון התאהבה בבית בזכות הנוף הנשקף ממנו אל הגן. היא מבלה שעות בישיבה ליד החלון ובהתבוננות החוצה. החלון נחוץ לה לכתיבה לא פחות מאשר הבדידות. […]"

(ניר רצ'קובסקי, מתוך: להביט החוצה, לכתוב פנימה, הבתים של מרגריט דיראס, הפלטפורמה, גיליון 1, בתים בספרות, בעריכת ד"ר איסנה גולדין)

"מרגריט דיראס היתה בת 44 כשהגשימה את חלומה לבית משלה. בית רחב ידיים, לא בית אחוזה מפואר אלא מעון בורגני בן כמאתים שנה, שבעברו שימש בית חווה. […] אך חשוב מכל, הבית מוקף גן עצום מעין פארק, ובו עצי נוי רבים וגם בריכת מים עתיקה. "כשפתחו בפני את דלת הכניסה", נזכרה דיראס כעבור שנים, "ראיתי את הפארק. זה נמשך כמה שניות. אמרתי כן, שאני אקנה את הבית, רגע לאחר שעברתי את סיפו. קניתי אותו על המקום".

"הוא ניחם אותי, הבית, מכל כאבי הילדות שלי. כשקניתי אותו ידעתי מיד שעשיתי משהו בעל חשיבות, משהו בשביל עצמי, משהו נחרץ. […] אבל הבית בנופל היה גם הרבה יותר מזה. הוא היה "הבית של הכתיבה". המקום של הבדידות ההכרחית למלאכת הכתיבה, הרחק מן ההמולה הספרותית של הדירה בפריז. […] הכתיבה והבית נעשו בלתי נפרדים. ב-1993, שנים מעטות לפני מותה, כשהיא מחברת את הטקסט הקצר 'לכתוב', טקסט מפתח שמתיימר למסור מהי חווית הכתיבה עבורה, היא פותחת בבית שבנופל, וחוזרת אליו שוב ושוב כמרחב הפיזי שבלעדיו אינה מסוגלת לתאר את מרחב הכתיבה.

כשם שהסופרת נולדת מן הבית כך גם דמויותיה. דיראס חושדת בסופרים שמגיעים עם דמויות מוכנות וסיפור מוכן, ומשכנים אותם במקום כלשהו. לדעתה, הדמויות וסיפורן צריכים לנבוע דווקא מתוך המקום. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא הסרט 'נטלי גרנז'ה', שאותו כתבה וביימה בשנת 1972. בסרט הזה, שצולם כל כולו בבית שבנופל ובגן שסביבו, ההתרחשות הכמעט יחידה היא הסתובבותן הסתמית למדי של שתי נשים במרחבי הבית, מבוקר עד ערב. הן מדיחות כלים, מסתכלות מהחלון, מדברות בטלפון, מבעירות מדורת זרדים בגן. […]

(ניר רצ'קובסקי, מתוך: להביט החוצה, לכתוב פנימה, הבתים של מרגריט דיראס, הפלטפורמה, גיליון 1, בתים בספרות, בעריכת ד"ר איסנה גולדין)