אוהבת יותר ויותר ציורים של מאטיס (מגלה באינסטגרם המון ציורים יפהפיים שלא הכרתי) – את הטקסטורות, הצבעוניות (ירוק-סגול-טורקיז) ואת הנינוחות של נופי הפנים שלו (עם חלון אל החוץ הים-תיכוני).

"[…] הבית הוא רחם היצירה, ודיראס מדברת על האופן שבו גם האישה ההרה היא בית, ביתו של הילד. בשל כך יש לאישה רגישות עמוקה וקרובה יותר לבית, יכולת מיוחדת לשכון בתוכו, יכולת שלגבר אין. האישה, כך מאמינה דיראס, גרה בביתה באופן טוטאלי, מתמזגת בקירות, ברהיטים ובגן, עד שהגבולות בין הגוף לבית מיטשטשים – בעוד שהגבר רק חולף בו ומשתמש בו לצרכיו הפונקציונליים. בין האישה לבין הבית קיימת זהות. זה ה'הביטאט' שלה, סביבתה הטבעית. מאות ואלפי שנים של קשר הדוק הפכו את הבית לחלק ממנה.

[…] בבית שבנופל מיטשטשים הגבולות בין הפנים לחוץ. אין בו מקום שאינו משקיף החוצה, אל הגן , אל הכיכר, אל בית הספר הסמוך, אל הדרך המובילה לפריז. הרי מן הרגע הראשון התאהבה בבית בזכות הנוף הנשקף ממנו אל הגן. היא מבלה שעות בישיבה ליד החלון ובהתבוננות החוצה. החלון נחוץ לה לכתיבה לא פחות מאשר הבדידות. […]"

(ניר רצ'קובסקי, מתוך: להביט החוצה, לכתוב פנימה, הבתים של מרגריט דיראס, הפלטפורמה, גיליון 1, בתים בספרות, בעריכת ד"ר איסנה גולדין)

"מרגריט דיראס היתה בת 44 כשהגשימה את חלומה לבית משלה. בית רחב ידיים, לא בית אחוזה מפואר אלא מעון בורגני בן כמאתים שנה, שבעברו שימש בית חווה. […] אך חשוב מכל, הבית מוקף גן עצום מעין פארק, ובו עצי נוי רבים וגם בריכת מים עתיקה. "כשפתחו בפני את דלת הכניסה", נזכרה דיראס כעבור שנים, "ראיתי את הפארק. זה נמשך כמה שניות. אמרתי כן, שאני אקנה את הבית, רגע לאחר שעברתי את סיפו. קניתי אותו על המקום".

"הוא ניחם אותי, הבית, מכל כאבי הילדות שלי. כשקניתי אותו ידעתי מיד שעשיתי משהו בעל חשיבות, משהו בשביל עצמי, משהו נחרץ. […] אבל הבית בנופל היה גם הרבה יותר מזה. הוא היה "הבית של הכתיבה". המקום של הבדידות ההכרחית למלאכת הכתיבה, הרחק מן ההמולה הספרותית של הדירה בפריז. […] הכתיבה והבית נעשו בלתי נפרדים. ב-1993, שנים מעטות לפני מותה, כשהיא מחברת את הטקסט הקצר 'לכתוב', טקסט מפתח שמתיימר למסור מהי חווית הכתיבה עבורה, היא פותחת בבית שבנופל, וחוזרת אליו שוב ושוב כמרחב הפיזי שבלעדיו אינה מסוגלת לתאר את מרחב הכתיבה.

כשם שהסופרת נולדת מן הבית כך גם דמויותיה. דיראס חושדת בסופרים שמגיעים עם דמויות מוכנות וסיפור מוכן, ומשכנים אותם במקום כלשהו. לדעתה, הדמויות וסיפורן צריכים לנבוע דווקא מתוך המקום. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא הסרט 'נטלי גרנז'ה', שאותו כתבה וביימה בשנת 1972. בסרט הזה, שצולם כל כולו בבית שבנופל ובגן שסביבו, ההתרחשות הכמעט יחידה היא הסתובבותן הסתמית למדי של שתי נשים במרחבי הבית, מבוקר עד ערב. הן מדיחות כלים, מסתכלות מהחלון, מדברות בטלפון, מבעירות מדורת זרדים בגן. […]

(ניר רצ'קובסקי, מתוך: להביט החוצה, לכתוב פנימה, הבתים של מרגריט דיראס, הפלטפורמה, גיליון 1, בתים בספרות, בעריכת ד"ר איסנה גולדין)

[The Gleaners, 1857, Jean-François Millet]

שלשום בלילה, עליתי לישון בשעה 02:00, אבל לא נרדמתי. נזכרתי בבית של סבתא נעמי. ישבתי על הכורסה הירוקה, זו שקרובה למטבח, ליד הציור של מילה, אכלתי אורז ושתיתי תה (בחוץ היו שנות השבעים).

(אולי זה מה שאני רוצה לעשות, לכתוב על הבית של סבתא נעמי ולצייר אותו לפרטיו).

"[…] משהגיעה בלומה לכלל חינוך היה אביה מושיבה על ידו וקורא עמה בספרים. אומר היה חיים נאכט, יודע אני בתי שאיני מנחיל לך עושר ונכסים, אבל אני מלמדך לקרות בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר.

[…] יושבת בלומה בבית קרוביה. נר דלוק על השולחן ומפה לבנה פרוסה עליו. בלומה הקטנה יושבת יחידה בחדרה וקוראת בספר. שלושה ספרים הביא הירשל קודם יום, שניים נטל לעצמו ואחד השאיל לבלומה. אלוקים בשמים נתן בלבה בינה לשבת בבית. יפה מנוחת הגוף למנוחת הנפש.

[…] יושבת לה בלומה בתוך כתלי ביתה והספר פותח לפניה פתחי עולם. למודה היתה בלומה לישב עם אמה החולה בבית לפיכך אין ישיבת בית קשה לה. למדה בלומה מנעוריה לקרות בספרים לפיכך ספרים הם חלק מימי נעוריה. נבואה גדולה נזרקה מפיו של חיים נאכט בשעה שאמר לה לבלומה בתי אני מלמדך לקרות בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר. עושר ונכסים אין לה לבלומה. כל עצמה של בלומה הן ידיה שהשכירה לאחרים. אבל נשמתה בת חורין. משוטטת לה הנשמה בעולמות כבת חורין."

(ש"י עגנון, סיפור פשוט, הוצאת שוקן)

geranium

אחרי שקיבלתי חיסון לשפעת, האחות אמרה לי לחכות רבע שעה בחוץ, לוודא שאני מרגישה טוב. זמן מוגדר במתנה, לחזור אל הספר, שקוראת בו שוב:

"… אני מוכרחה להודות שמר רוג'ר מיפלין היטיב לסדר את הקרון מלפנים. משני הצדדים חרג גוף העגלה מעל לגלגלים ושיווה לה הופעה מגושמת, אבל גם השאיר מקום רב למדפי הספרים. כך היה גודלו של החלל הפנימי חמש רגל לרוחב ותשע רגל לאורך. בצד אחד היו תנור קטן, שולחן מתקפל ודרגש נעים למראה שמעליו נבנתה מעין שידרת מגירות לבגדים ולדברים שכאלה, אני מניחה, ובצד האחר היו מדפי ספרים נוספים, שולחן קטן וכיסא נצרים קטן ונוח. נראה שבדרך זו או אחרת נעשה שימוש יעיל בכל אינץ' אפשרי, אם במדף, בוו, בארונית תלויה או בכל דבר אחר. מעל לתנור הייתה שורה נאה ומסודרת של סירים, צלחות ושאר כלי בישול. הגג המתרומם איפשר עמידה זקופה במרכז הקרון בדיוק, וחלון הזזה קטן נפתח אל מושב הנהג שמלפנים. בסך הכול זה היה מקום מסודר מאוד. החלונות מלפנים ומאחור כוסו בווילונות, ועציץ גרניום ניצב על מדף זעיר. השתעשעתי למראה כלב טרייר אירי צהבהב מכורבל בשמיכה מקסיקנית בהירה על הדרגש.

… אני לא יודעת אם היה זה הניקיון של הקרון הקטן והמגוחך, השיגעון שבהצעה כולה, או רק הרצון לחוות הרפתקה משלי ולעולל תעלול לאנדרו – כך או אחרת, אחז בי איזה דחף לא רגיל ושאגתי בצחוק. "טוב!" אמרתי, "אני אעשה את זה."

(כריסטופר מורלי, פרנסוס על גלגלים, מאנגלית: יהונתן דיין, הוצאת זיקית)

bait

"הבית הוא ללא ספק ישות מועדפת לחקירה פנומנולוגית של ערכי האינטימיות של המרחב הפנימי, בתנאי, כמובן, שנתפוס את הבית הן באחדותו והן במורכבותו, בניסיון לכנס את כל הערכים הייחודיים שלו בתוך ערך יסודי אחד. הבית יספק לנו בעת ובעונה אחת הן דימויים מפוזרים והן גוף דימויים אחד. בשני המקרים, אוכיח שהדמיון מעלה את ערכי המציאות. מעין כוח משיכה של דימויים מרכז את הדימויים סביב הבית. מבעד לזיכרונות של כל הבתים שמצאנו בהם מחסה, מעבר לכל הבתים שבהם חלמנו לגור, האם נוכל לזקק מהות אינטימית וממשית שתצדיק את הערך הייחודי של כל דימויי האינטימיות המוגנת שלנו? זו השאלה המרכזית.

[…] שהרי הבית הוא הפינה שלנו בעולם. הבית – הדבר נאמר פעמים רבות – הוא הסביבה הראשונה שלנו. הוא באמת יקום שלם. יקום במלוא מבן המילה. כלום אין הצנוע בבתים יפה בעינינו כשמביטים בו במבט אינטימי?

[…] כשאנו ניגשים אל דימויי הבית מתוך זהירות שלא לבטל את האחווה השוררת בין הזיכרון והדמיון, אנו יכולים לקוות שהקורא יחוש את הגמישות הפסיכולוגית של דימוי המרגש אותנו בדרגות עומק בלתי־צפויות. בזכות השירה, אולי יותר מאשר בזכות הזיכרונות, אנו נוגעים בקרקע הפואטית של חלל הבית.

בתנאים אלה, אילו שאלו אותי מהי הברכה יקרת־הערך ביותר של הבית, הייתי אומר: הבית נותן מחסה לחלימה, הבית מגן על החולם, הבית מאפשר לנו לחלום בשלווה. […]"

(גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל, מצרפתית: מור קדישזון, הוצאת בבל)