[The Gleaners, 1857, Jean-François Millet]

שלשום בלילה, עליתי לישון בשעה 02:00, אבל לא נרדמתי. נזכרתי בבית של סבתא נעמי. ישבתי על הכורסה הירוקה, זו שקרובה למטבח, ליד הציור של מילה, אכלתי אורז ושתיתי תה (בחוץ היו שנות השבעים).

(אולי זה מה שאני רוצה לעשות, לכתוב על הבית של סבתא נעמי ולצייר אותו לפרטיו).

"[…] משהגיעה בלומה לכלל חינוך היה אביה מושיבה על ידו וקורא עמה בספרים. אומר היה חיים נאכט, יודע אני בתי שאיני מנחיל לך עושר ונכסים, אבל אני מלמדך לקרות בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר.

[…] יושבת בלומה בבית קרוביה. נר דלוק על השולחן ומפה לבנה פרוסה עליו. בלומה הקטנה יושבת יחידה בחדרה וקוראת בספר. שלושה ספרים הביא הירשל קודם יום, שניים נטל לעצמו ואחד השאיל לבלומה. אלוקים בשמים נתן בלבה בינה לשבת בבית. יפה מנוחת הגוף למנוחת הנפש.

[…] יושבת לה בלומה בתוך כתלי ביתה והספר פותח לפניה פתחי עולם. למודה היתה בלומה לישב עם אמה החולה בבית לפיכך אין ישיבת בית קשה לה. למדה בלומה מנעוריה לקרות בספרים לפיכך ספרים הם חלק מימי נעוריה. נבואה גדולה נזרקה מפיו של חיים נאכט בשעה שאמר לה לבלומה בתי אני מלמדך לקרות בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר. עושר ונכסים אין לה לבלומה. כל עצמה של בלומה הן ידיה שהשכירה לאחרים. אבל נשמתה בת חורין. משוטטת לה הנשמה בעולמות כבת חורין."

(ש"י עגנון, סיפור פשוט, הוצאת שוקן)

geranium

אחרי שקיבלתי חיסון לשפעת, האחות אמרה לי לחכות רבע שעה בחוץ, לוודא שאני מרגישה טוב. זמן מוגדר במתנה, לחזור אל הספר, שקוראת בו שוב:

"… אני מוכרחה להודות שמר רוג'ר מיפלין היטיב לסדר את הקרון מלפנים. משני הצדדים חרג גוף העגלה מעל לגלגלים ושיווה לה הופעה מגושמת, אבל גם השאיר מקום רב למדפי הספרים. כך היה גודלו של החלל הפנימי חמש רגל לרוחב ותשע רגל לאורך. בצד אחד היו תנור קטן, שולחן מתקפל ודרגש נעים למראה שמעליו נבנתה מעין שידרת מגירות לבגדים ולדברים שכאלה, אני מניחה, ובצד האחר היו מדפי ספרים נוספים, שולחן קטן וכיסא נצרים קטן ונוח. נראה שבדרך זו או אחרת נעשה שימוש יעיל בכל אינץ' אפשרי, אם במדף, בוו, בארונית תלויה או בכל דבר אחר. מעל לתנור הייתה שורה נאה ומסודרת של סירים, צלחות ושאר כלי בישול. הגג המתרומם איפשר עמידה זקופה במרכז הקרון בדיוק, וחלון הזזה קטן נפתח אל מושב הנהג שמלפנים. בסך הכול זה היה מקום מסודר מאוד. החלונות מלפנים ומאחור כוסו בווילונות, ועציץ גרניום ניצב על מדף זעיר. השתעשעתי למראה כלב טרייר אירי צהבהב מכורבל בשמיכה מקסיקנית בהירה על הדרגש.

… אני לא יודעת אם היה זה הניקיון של הקרון הקטן והמגוחך, השיגעון שבהצעה כולה, או רק הרצון לחוות הרפתקה משלי ולעולל תעלול לאנדרו – כך או אחרת, אחז בי איזה דחף לא רגיל ושאגתי בצחוק. "טוב!" אמרתי, "אני אעשה את זה."

(כריסטופר מורלי, פרנסוס על גלגלים, מאנגלית: יהונתן דיין, הוצאת זיקית)

bait

"הבית הוא ללא ספק ישות מועדפת לחקירה פנומנולוגית של ערכי האינטימיות של המרחב הפנימי, בתנאי, כמובן, שנתפוס את הבית הן באחדותו והן במורכבותו, בניסיון לכנס את כל הערכים הייחודיים שלו בתוך ערך יסודי אחד. הבית יספק לנו בעת ובעונה אחת הן דימויים מפוזרים והן גוף דימויים אחד. בשני המקרים, אוכיח שהדמיון מעלה את ערכי המציאות. מעין כוח משיכה של דימויים מרכז את הדימויים סביב הבית. מבעד לזיכרונות של כל הבתים שמצאנו בהם מחסה, מעבר לכל הבתים שבהם חלמנו לגור, האם נוכל לזקק מהות אינטימית וממשית שתצדיק את הערך הייחודי של כל דימויי האינטימיות המוגנת שלנו? זו השאלה המרכזית.

[…] שהרי הבית הוא הפינה שלנו בעולם. הבית – הדבר נאמר פעמים רבות – הוא הסביבה הראשונה שלנו. הוא באמת יקום שלם. יקום במלוא מבן המילה. כלום אין הצנוע בבתים יפה בעינינו כשמביטים בו במבט אינטימי?

[…] כשאנו ניגשים אל דימויי הבית מתוך זהירות שלא לבטל את האחווה השוררת בין הזיכרון והדמיון, אנו יכולים לקוות שהקורא יחוש את הגמישות הפסיכולוגית של דימוי המרגש אותנו בדרגות עומק בלתי־צפויות. בזכות השירה, אולי יותר מאשר בזכות הזיכרונות, אנו נוגעים בקרקע הפואטית של חלל הבית.

בתנאים אלה, אילו שאלו אותי מהי הברכה יקרת־הערך ביותר של הבית, הייתי אומר: הבית נותן מחסה לחלימה, הבית מגן על החולם, הבית מאפשר לנו לחלום בשלווה. […]"

(גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל, מצרפתית: מור קדישזון, הוצאת בבל)

שוכבת במיטה, בבית, בחושך. בחוץ יורד גשם שקט של אביב. הבית ואני הופכים להיות אחד. מתהפכת באיטיות מצד לצד, קשה, נוקשה. מי אני, מה אני. מחר יום חדש.