בשש בבוקר הוא שלף אותי מהמיטה ונסענו לעמק הצבאים. הוא הלך לצלם ציפורים במסתור ואני שוטטתי בפארק. אחרי שבוע במצב מאוזן, ניסיתי להזכיר לגוף נשכחות, צעד אחרי צעד. האוויר היה קריר ונעים, כמה אנשים הלכו, רצו, עברו בסך. בחור עם מצלמה רדף אחרי דוכיפת. ואז עברו מולי שני צבאים יפים, קלי רגליים, ואחריהם עוד שניים, ועוד… חבורה של צבאים. רצים לכל עבר, מקפצים, משתובבים, מתנגחים, עד שנעלמו בסבך. לבסוף נשארה לידי רק יוהנה. לועסת עשבים בשקט, מתעלמת מנוכחותי.