בלעתי מצלמה.

ללכת.

"[…] המהירות האופיינית להליכת האדם, למרות היותה איטית מריצה או נסיעה, מתגלה כמהירה מאד בהשוואה לעמידה במקום. מבחינה מסוימת נחווית מהירות ההליכה יותר מאשר מהירות הריצה. הריצה מייצרת רעש ורוח. המראות רועדים ברשתית מִטלטלות גולת העין בארובתה. ההליכה, על-שום מתינותה, בונה במחשבה קו ארוך שהתנועה חגה סביבו ואחוזה בו. אין זו הפלגה דמיונית: אתה ההולך תלוי על הקו הזה כעל חוט לא-נראה והקרקע הנוסעת תחתיך תומכת בך מנגד לו. היא חדלה מלהיות מצע לכובד היורד ממך. היא חדלה למשוך אותך. היא מציעה עצמה פתאום כיד תומכת. פתאום אתה יודע שאתה עליה, על פניה. וכמה מהותי ההבדל בין התנועה אל תוכה של האדמה לבין התנועה על פניה.

יותר מכך: אחרי כמה דקות של הליכה רצופה אתה מרגיש פתאום שמשהו דוחף ומושך אותך הלאה ומחולל בך קצב משלו. הוא דוחף אותך בכוח מוחשי לגמרי והמהירות שהוא יוצר מהירה יותר מכוונתך. הוא יסוד ההלאה. הוא אינו מתגלה מיד. רק אחרי כמה חודשים של הליכה רצופה, כמעט מידי יום, אתה מתחיל לחוש בו. זה מוזר ומפתיע. משהו שהוא לא אתה. משהו החל בך מתוך ההליכה, מתעורר מתוכה והופך למחולל העיקרי שלה. והוא קיים וודאי. ומאז – בכל הליכה אתה מתחבר אליו. נדמה שלא אתה הוא ההולך אלא הוא. וכשההליכה נמשכת זמן רב, למעלה משעתיים, ואתה כבר עייף למדי, ההלאה נושא אותך כמעט בלעדיך. […]

המחשבה, כשהיא צוללת בזמן ההליכה אל תוך ההלאה הזה, היא רואה בו מחוזות שאין רואים ומרגישים אותם בדרך-כלל […] ההליכה נראית אז כהימצאות הנכונה ביותר בתוך הזמן. כמין ביצוע שלו. הסכמה לתנועתו וניצולה המלא ביותר. משהו הדומה לנגינה, אבל פשוט יותר, מרוכז ובוהה כאחד, פעיל ונפעל כאחד."

(אריאל הירשפלד, לֵךְ לְךָ: מסה על הליכה, אודות, גיליון מס. 2, 8.6.2017)

[Forgetful Angel, Paul Klee, 1939]

(ב-10:40 יש לי תור לאורתופד שיבדוק את כנפי המלאך שצמחו לי, אבל אין לי חשק ללכת).

ינואר 2022, תמונת מצב. שמיעה באוזן ימין: אין. בלוטת התריס: אין. יכולת ריכוז: מינימלית. זיכרון: לפרקים. כולסטרול: גבוה. הומור: נמוך.

הבוקר הבנתי, שאם אני רצה בקצב שלי, מקשיבה למוזיקה שאני אוהבת ולא חושבת על ריצה, אני מסוגלת לרוץ.

הבוקר נסעתי למסילה ורצתי בארץ הרצים (30 דקות רצוף).

בריצה, הגוף שלי ואני, ראש בראש.

(חיסון שלישי).

היום נסעתי ברכבת לתל אביב ופגשתי חברים שלא ראיתי למעלה משנה (וגם מצאתי מכנסיים נוחים ומשמחים).

"[…] הבית הוא רחם היצירה, ודיראס מדברת על האופן שבו גם האישה ההרה היא בית, ביתו של הילד. בשל כך יש לאישה רגישות עמוקה וקרובה יותר לבית, יכולת מיוחדת לשכון בתוכו, יכולת שלגבר אין. האישה, כך מאמינה דיראס, גרה בביתה באופן טוטאלי, מתמזגת בקירות, ברהיטים ובגן, עד שהגבולות בין הגוף לבית מיטשטשים – בעוד שהגבר רק חולף בו ומשתמש בו לצרכיו הפונקציונליים. בין האישה לבין הבית קיימת זהות. זה ה'הביטאט' שלה, סביבתה הטבעית. מאות ואלפי שנים של קשר הדוק הפכו את הבית לחלק ממנה.

[…] בבית שבנופל מיטשטשים הגבולות בין הפנים לחוץ. אין בו מקום שאינו משקיף החוצה, אל הגן , אל הכיכר, אל בית הספר הסמוך, אל הדרך המובילה לפריז. הרי מן הרגע הראשון התאהבה בבית בזכות הנוף הנשקף ממנו אל הגן. היא מבלה שעות בישיבה ליד החלון ובהתבוננות החוצה. החלון נחוץ לה לכתיבה לא פחות מאשר הבדידות. […]"

(ניר רצ'קובסקי, מתוך: להביט החוצה, לכתוב פנימה, הבתים של מרגריט דיראס, הפלטפורמה, גיליון 1, בתים בספרות, בעריכת ד"ר איסנה גולדין)