"[…] הבית הוא רחם היצירה, ודיראס מדברת על האופן שבו גם האישה ההרה היא בית, ביתו של הילד. בשל כך יש לאישה רגישות עמוקה וקרובה יותר לבית, יכולת מיוחדת לשכון בתוכו, יכולת שלגבר אין. האישה, כך מאמינה דיראס, גרה בביתה באופן טוטאלי, מתמזגת בקירות, ברהיטים ובגן, עד שהגבולות בין הגוף לבית מיטשטשים – בעוד שהגבר רק חולף בו ומשתמש בו לצרכיו הפונקציונליים. בין האישה לבין הבית קיימת זהות. זה ה'הביטאט' שלה, סביבתה הטבעית. מאות ואלפי שנים של קשר הדוק הפכו את הבית לחלק ממנה.

[…] בבית שבנופל מיטשטשים הגבולות בין הפנים לחוץ. אין בו מקום שאינו משקיף החוצה, אל הגן , אל הכיכר, אל בית הספר הסמוך, אל הדרך המובילה לפריז. הרי מן הרגע הראשון התאהבה בבית בזכות הנוף הנשקף ממנו אל הגן. היא מבלה שעות בישיבה ליד החלון ובהתבוננות החוצה. החלון נחוץ לה לכתיבה לא פחות מאשר הבדידות. […]"

(ניר רצ'קובסקי, מתוך: להביט החוצה, לכתוב פנימה, הבתים של מרגריט דיראס, הפלטפורמה, גיליון 1, בתים בספרות, בעריכת ד"ר איסנה גולדין)

בשש בבוקר הוא שלף אותי מהמיטה ונסענו לעמק הצבאים. הוא הלך לצלם ציפורים במסתור ואני שוטטתי בפארק. אחרי שבוע במצב מאוזן, ניסיתי להזכיר לגוף נשכחות, צעד אחרי צעד. האוויר היה קריר ונעים, כמה אנשים הלכו, רצו, עברו בסך. בחור עם מצלמה רדף אחרי דוכיפת. ואז עברו מולי שני צבאים יפים, קלי רגליים, ואחריהם עוד שניים, ועוד… חבורה של צבאים. רצים לכל עבר, מקפצים, משתובבים, מתנגחים, עד שנעלמו בסבך. לבסוף נשארה לידי רק יוהנה. לועסת עשבים בשקט, מתעלמת מנוכחותי.