שוכבת במיטה, בבית, בחושך. בחוץ יורד גשם שקט של אביב. הבית ואני הופכים להיות אחד. מתהפכת באיטיות מצד לצד, קשה, נוקשה. מי אני, מה אני. מחר יום חדש.

bus

אתמול ראיתי נער רץ אחרי אוטובוס. פתאום נזכרתי בהרגשה הזו מפעם, של 'לרוץ אחרי האוטובוס'. לרוץ ריצה מטורפת, חסרת סיכוי, בכל הכוח, מזיעה וקצרת נשימה, ובכל זאת, ריצה משוחררת ומשחררת. ואם בסוף משיגה את האוטובוס, או שהנהג מאט ופותח את הדלת – תחושת הסיפוק, שאין דומה לה.

הגוף. לפעמים כבד, לפעמים נוקשה (צועדת כמו רובוט). קר לו, חם לו. עכשיו למשל, הוא כואב לי בקצוות (באגודל יד ימין). מחושים במקומות שונים, לא צפויים, איברים ששכחתי מקיומם, דורשים את תשומת לבי.