[Henri Matisse, Tea in the garden, 1919]

ציור של מאטיס שאני מאוד אוהבת (טמונה בו איזו הבטחה).

"בלב הגינה עומד הבית שאני גר בו. אני זוכר היטב את היום שבו ראיתיו בראשונה. חיפשתי אז בית מחוץ לעיר. נדתי ונעתי בין מושבות ומושבים, הצצתי, נקשתי, שאלתי בעלי מכולת ופגשתי מזכירים של אגודות חקלאיות. שוחחתי עם אבות ואמהות והמתקתי סוד עם בנות ובנים. ראיתי כבר כמה וכמה בתים מועמדים, אבל אותו אהבתי במבט ראשון: בית קטן ודל, מאלה שלפנים נהגו לכנותם "בתי סוכנות". מדשאה קטנה גוססת בחזיתו, קוצים ועשבים יבשים סביב סביב לו, וכמה עצי נוי ופרי, מקצתם נוטים למות בצמא.

הבית עמד על מדרון. ירדתי והקפתי אותו, והנה הפתעה: נוף רחב ועמוק, משתרע עד פאתי מערב. תחילתו בשתי חלקות שדה מעובדות, כמה כידוני ברושים בשוליהן, ומעליהן שני רכסי גבעות מיוערות, מנוקדות בכתמים אימפרסיוניסטיים צפופים של כל מיני ירוק: ירוק בהיר של אלון התבור, ירוק כהה של אלון מצוי, פה ושם ירוק מתנוצץ של חרוב, וירוק של אלות – זה של האלה הארץ ישראלית דהוי מעט וזה של אלת המסטיק עז ממנו. ומעבר לכל זה, בשלמת האובך הקיצי של העמק, שרוע רכס כחלחל ומוכר מקצה לקצה של האופק – הכרמל. איזה עמק? אינני רוצה להעליב איש, אבל כשאומרים "העמק" בהא הידיעה, הכוונה לעמק שלי, לעמק יזרעאל.

[…] זאת הייתה ההתחלה. מאז הוספתי צמחי בר רבים אחרים לגינה, מקצתם בזריעה ומקצתם בשתילה. עם הזמן אף רכשתי לי איזו מיומנות בגידולם, אבל לכלל גננות אמיתית לא הגעתי. אולי התחלתי מאוחר מדי ואולי אני עסוק מדי בדברים אחרים. על כן אין הספר הזה ספר הדרכה ולא ספר לימוד, לא של בוטניקה ולא של גינון. אין הוא אלא קובץ של רשימות על גינת בר צנועה אחת ועל הגנן שעובד ושומר אותה, שבגיל די מאוחר מצא לו תחביב, אולי אף אהבה חדשה."

(מאיר שלו, גינת בר, רישומים וציורים: רפאלה שיר, 2017, הוצאת ספרים עם עובד)

"[…] אמרתי אז לבתיה, כמו ילד המצביע על צעצוע נכסף בחלון ראוה ואומר לאמו: "אני רוצה כזה". ובתיה ענתה, בהתאמה גמורה לנימת הדברים: "יהיה לך כזה". מאור הפנים שבו אמרה את זה עשה את הגן ההוא, שיהיה, כאילו הוא ישנו כבר מימים ימימה. זה נאמר בביטחון שלם, כאילו היא רואה כבר את תחילתו של המעשה. דבר השלוח אל העתיד גם אם יחרוג ממידת חייה. לא הנבואה שבזה עיקר אלא מידת הנתינה."

(אריאל הירשפלד, גן בתיה, מוסף תרבות וספרות 'הארץ' 26.10.22)

[…] לו היה אפשר לקלף שנים מחייו של אדם כשם שמקלפים עלים מארטישוק, היה מתברר שהשנים שבהן הוא נהנה מחייו יותר מכול הן בין גיל חמישים לגיל שישים וחמש.

חרדות הנעורים האיומות כבר באו על פתרונן – צללים כבר לא גורמים לו לקפוץ בבהלה; מתחרים אינם דורכים על עקביו; ההישגים עדיין לא איבדו את זוהרם; ההצלחה הסופית, המספקת והמהוללת, מחכה מעבר לפינה ממש…

זהו עידן זהב של בשלות, שמוציא את המיטב מכל אדם. נדיבות הלב מסתננת פנימה; עליצות מפיצה קרניים מחממות; אפילו מעט הומור…"

(רג'ינלד ארקל, זיכרונותיו של גנן אנגלי, מאנגלית: לי עברון, הוצאת תשע נשמות)

[…] בעשור השמיני של המאה התשע-עשרה רכשו להם הגנים האנגליים מין פשטות נינוחה שהייתה בערך בחצי הדרך בין ההידור של העבר לבין היעילות המקצועית של העתיד. […] החיים היו שלווים, נטולי דמיון ודי מרוצים מעצמם. לא היו עולמות חדשים שראוי לכבוש. לא היה דחף ולא הייתה דחיפות, לא היו דאגות. זה היה העולם שהוליד אדם כמו מר אדיס, ומר אדיס התגאה בהיותו אדם כזה.

[…] זה היה עידן הדברים המבוססים, שבו אדם לא התבייש לומר שמה שהיה טוב דיו לאביו טוב דיו גם לו. החוכמה הייתה כרוכה בשיער הפנים עד כדי כך שלא היה אפשר להבחין בינה לבינו. ללורד סליסברי היה זקן, לו"ג רייס היה זקן ואילו היה למר גלדסטון זקן, הוא היה אדם טוב יותר. למר אדיס היה זקן. אולי היה שיער הפנים של מר אדיס רב מחוכמתו, אבל הוא היה הגנן הראשי באחוזה זה שלושים שנה ולא התעתד למוש ממקומו עד שיישאו אותו משם בארון מתים. עולם יציב. […]"

(רג'ינלד ארקל, זיכרונותיו של גנן אנגלי, מאנגלית: לי עברון, הוצאת תשע נשמות)

"[…] הרברט קפץ ראש אל תוך העולם המאומץ הזה – ונהנה מכל רגע. אחרי שנשא דליי מים עד שבקושי יכול לעמוד על רגליו, שאל אם יוכל לבוא שוב למחרת בערב. "תבורך," אמרה אשת החוואי, "בטח שאתה יכול לבוא מחר." וכשבירכה את הנער בפעם השנייה באותו ערב, התכוונה לכך באמת. היא הציעה פני כרגיל, הגנן הצעיר סירב לקבלו. "אבל למה?" שאלה הגברת המבולבלת. "כי אני נהנה לבוא," השיב. לפי תפיסתו, עבודה פירושה עשיית דברים שאינך רוצה לעשות, ורק תמורת עבודה מקבלים תשלום."

(רג'ינלד ארקל, זיכרונותיו של גנן אנגלי, מאנגלית: לי עברון, הוצאת תשע נשמות)

סופסוף הצלחתי לקרוא ספר מההתחלה עד הסוף, מה שלא קרה כבר המון זמן. 'זכרונותיו של גנן אנגלי', מאת רג'ינלד ארקל. ספר קטן ומענג על גננות ופרחים באנגליה שבין המאה ה-19 למאה ה-20, שמדבר בעצם על חוכמת החיים (וגם על יחסים בין אנשים, מעמדות, גברים ונשים, ההיסטוריה של אנגליה ותותים שלא בעונתם) ומתאר בהמון חן ורגישות את חייו של גנן אנגלי אחד, מראשיתם וכמעט עד סופם, שמוקדשים לאהבתו ויצירתו – הגן.

[תצלומים שלו]

לפני חודש בערך, ביום חם במיוחד, ביקרנו בפעם הראשונה בתחנה לחקר ציפורי ירושלים שליד גן הוורדים וקנינו מתקן להאכלת צופיות. הוא מילא את המתקן במי סוכר ותלה אותו על קונסטרוקציה יפה שבנה מענפים. מאז הן באות, אחת אחת ובאין רואה, או בקבוצות קטנות ורועשות, לפטפט, לרכל, או סתם ללגום משהו בבר השכונתי החדש. מדי פעם מגיע גם איזה בחור, יונק דבש גברתן, לעשות פוזות. הגינה נראית כמו ג'ונגל בזעיר אנפין. הוא מאוהב. עומד כל היום ליד החלון ומחכה להן, עוקב אחריהן ומצלם אותן. כשקנינו את המקינטה הייתי צריכה להתחרות איתה על תשומת ליבו. עכשיו אני כבר במקום השלישי: צופיות, מקינטה ואני.

---

התברר שהגינה הקטנטנה שלנו היא מרכז שוקק חיים לציפורים בכלל… הוא יודע לזהות אותן לפי צליל קולן או לפי מראן ומונה אותן באוזניי: צופית, עורב אפור, ירגזי, שחרור, דררה, בולבול, שלדג, דרור, ירקון, סיס (באוויר), צוצלת, יונים (ואולי גם עורבני וסבכי שחור כיפה).

הגינה יפה ופרועה מתמיד.

יום הזיכרון, איריס פורחת בגינה.