אחרי שהיינו מקורקעים למעלה משלוש שנים, לפני שבוע נסענו שוב. ארזנו את המזוודה הגדולה ושני בנים, והמראנו אל מרחבים ירוקים וצוננים, רחוק מכאן. פסגות הרים מושלגות שפיללנו אליהן ושלכת נפלאה, אדומה-כתומה-זהובה, שלא ציפינו לה. בונז׳ור בבוקר, בונסואר בערב ובתווך – יערות עצי מחטים, כבישים מתפתלים שמובילים אל כפרים קטנים על צלע הר, בתי עץ מצועצעים וגרניום (הוא חיפש פסגות הרים שאפשר לעמוד עליהן ולצעוק, ואני – שקט).
גלידת וניל פשוטה, עם ריבת ענבים וקצת אגוזים קצוצים.
שנה טובה.
אתמול טעמנו קצת את טעמו של יום ראשון מקומי, שליו ורגוע. ביקרנו בעיירה קטנה ליד מרחצאות חמים. במרכז העיירה בריכה גדולה עתיקה, מוקפת צמחייה, מסעדות קטנות נעימות, ברים ובתי קפה טובלים בירק. זוגות, חברים ובני משפחה נפגשים לשתות כוסית או לאכול ביחד. לפתע פתחה אחת הקבוצות שעמדה ליד הבריכה בשירת א-קפלה! צעירים וצעירות, בני פחות משלושים, שטיילו גם הם בעיירה, נעמדו והחלו לשיר. זה היה רגע כל כך יפה. האור של הבוקר, הבריכה, היופי של העיירה והשירה הנפלאה. הם שרו שני שירים, ובסוף השיר השני יצא מלצר מהבר הקרוב וחילק לכולם קוקטיילים צבעוניים.
בין מסעדה לבית קפה גילינו בעיירה גם חנות ספרים מקסימה. בפתח החנות, בראש גרם מדרגות עם עציצי גרניום, בעל החנות עם כוסית יין ביד, מפטפט עם ידידים. נכנסנו. חלל גבוה, כוננית עצומה שמכסה את הקיר, ספרי אמנות, צילום ואיור. שולחנות מפוזרים ועליהם ספרי קריאה בעטיפות מאויירות. במרכז החנות, ספה ירוקה וכורסאות ירוקות (עם כריות בדיוק כמו שלנו, מאיקאה) מזמינות לשבת ולקרוא. לא ישבתי, אבל דפדפתי בשני ספרים מאויירים יפים, בלי טקסט.
אחר כך נסענו למרחצאות החמים. בריכות מים טבעיות (בגודל אמבט ג'קוזי) מפוזרות בחיק הטבע. דרגות חום משתנות של המים בין בריכה לבריכה, בהתאם לקירבה למקור המים. הכניסה חופשית, הרבה משפחות עם בגדי ים, צידנית וסבתא. אנשים רובצים בבריכות, משכשכים במים, מתמרחים בבוץ או סתם מתחבקים, ילדים צווחים בהנאה. זוג שרוע על חומת אבן קטנה, קורא ספר, שקט ושלווה. (מזכיר ציורים אימפרסיוניסטיים ואת האווירה בציור 'יום ראשון אחר הצהריים' של ז'ורז' סרה). אנחנו מתרצים ונכנסים לשכשך באמבטיה משפחתית חמימה. כל כך ירוק ויפה מסביב, שלא מתחשק לצאת.
(תחושה מעוררת קינאה של נורמליות).
מבחוץ: קירות חשופים-אפורים, תריסי עץ לבנים, מטפס ירוק, עצי ברוש ועציצי גרניום. מבפנים: אפלולי וקריר, רצפת אבן חומה-אדמדמה. מבוך של מסדרונות חשוכים, כמו במינזר, שאפשר וצריך לטעות בהם… גרמי מדרגות עולים ויורדים לכיוונים שונים, דלתות שנפתחות לחדרי הסבה נעימים (עם כורסאות וספות מזמינות, אח גדולה וראש של חזיר שתלוי מעל האח), ודלתות סגורות שכתוב עליהן: privato. על הקירות בכל המסדרונות והחדרים תלויים תצלומים ישנים בשחור-לבן של אנשים שאולי גרו כאן ואולי לא (אני מקווה שכן) וציורים, תחריטים ורישומים של המקום (מזכרות מסדנאות ציור שהתקיימו כאן).
אנחנו ישנים בחדר מספר 5 בקומה השניה, מול הספרייה. הספרייה היא המקום שאני הכי אוהבת בבית הזה: חדר גדול ורחב עם כונניות ספרים מעץ כהה, גדושות בספרים ישנים (מדריכים לטוסקנה, ספרי אמנות איטלקית בשחור-לבן וספרי קריאה באנגלית), אח עצומה, שולחנות עץ כבדים (לקריאה, כתיבה ומשחקי שולחן), מנורות עומדות וכורסאות רכות. במשך היום התריסים של הספרייה סגורים, אבל מוקדם בכל בוקר החלון המרכזי נפתח, ואיתו הלב, וכל הירוק שמסביב נכנס אל תוך החדר.
הבית, האנשים על הקירות והאנשים שמתארחים בו, מזמינים סיפור (יכול להיות גם סיפור מתח של אגתה כריסטי, למשל).
(על מנת להעמיד דברים על דיוקם: הבית הישן נהדר, מלא אופי והיסטוריה, מעורר את הדמיון ואת הרגש הרומנטי. ההיצמדות למורשת העבר ולרעיונות אקולוגיים עכשוויים, דורשים התפשרות מסוימת שחלקנו התקשה להשלים איתה. אני אהבתי את הבית כי הוא ישן, ואילו הצעיר לא אהב אותו כי הוא ישן…).
כוס תה עם נענע וגרניום ריחני, שתי קוביות של טראפלס טחינה. עונג שבת.
הוא נתן לי גינה במתנה.
[גרניום]
ביום שני נכנסתי למינזר. שתי חברותי הטובות נתנו לי במתנה ליומולדת – זמן. לילה בבית הארחה עם נוף וארוחת בוקר. ארזתי תיק לא קטן, נפרדתי מהבנים שהיו נחמדים במיוחד, ונסעתי מרחק עשר דקות מהבית, למינזר. קיבלתי צרור עם שלושה מפתחות: מפתח צהוב לשער הגדול והירוק של המינזר, מפתח אדום לדלת הגדולה והחומה של בניין המגורים ומפתח לבן לחדר קטן עם תיקרה גבוהה, רצפות אבן יפות ושקט, המון שקט. ציירתי, כתבתי, קראתי, אכלתי לחם עם גבינה וירקות ושתיתי תה צמחים. הייתי לבד, לא ראיתי אורחים אחרים, גם לא בארוחת הבוקר. רציתי לצייר גרניום, ישבתי בגן הגדול והיפה וציירתי גרניום בארבע אחר הצהריים. די מהר איבדתי את הסבלנות, לא זכרתי למה פעם רציתי לצייר גרניום ונהיה לי קר. חזרתי לחדר, התכרבלתי בשמיכה גדולה וקראתי לסירוגין בספרים היפים שהבאתי איתי: ספריית הלב של בנימין שבילי ורישום של העבר של וירג'יניה וולף. ספרים על כוחם של זיכרונות ושל ספרים. שני דברים גיליתי בחדר הקטן, שנראה כמו קתדרלה – שקט מוחלט וחושך מוחלט. משניהם קצת פחדתי, אבל לאט לאט התרגלתי. בבוקר, כשיצאתי החוצה, הגן הגדול נראה יפה כל כך, עם המון ירוקים, ורוד ואדום של גרניום, נצנוצים של שמש ושנים של הסטוריה. אחר כך הוא בא לקחת אותי עם האוטו, וזהו, כבר לא הייתי נזירה.
מצחיק. כשאני מדפדפת לאחור, אני מבחינה שוב ושוב בצמחים שלקחתי בהשאלה משני המורים שלי: מהאחד – צבר, ומהשני – גרניום.
[תצלום שלו]
כשתהיה לי גינה, היא תהיה גינה של עציצים, כמו במנזר.
חשבתי לשכור חדר בבית הארחה במנזר, כדי לצייר עציץ של גרניום. למשך שני ימים ארוכים – יום, לילה ויום, שמאפשרים מרחב של זמן לציור, בדידות מהורהרת והתבוננות שקטה מקרוב. כבר קניתי עפרונות צבעוניים, בלוק נייר גדול ותיקיה סגולה, אבל מי יכול לעזוב משפחה כדי להתייחד עם עציץ? אני אוהבת את הפשטות והיופי שיש בגרניום: יש בו אדום, יש בו ירוק, יש בו תחושה של בית.
mibo690890698.wordpress.com 