כתם על הריצפה בחדר העבודה. שלושה ימים עוברת לידו ומעליו (ורק עכשיו, לוקחת סמרטוט, מתכופפת ומנקה).

עברנו לשמיכות חורף.

"[…] לפני פרוץ המלחמה נהג מוריסו לצאת מהבית מדי יום ראשון עם שחר, עם חכת במבוק ביד וקופסת פח על הגב. הוא נסע ברכבת לאָרזֶ'נטיי, ירד בקולומב, ארז'נטיי וקולומב הן ערי לוויין צפונית-מערבית לפריז, והלך ברגל לאי מאראנט. כאשר הגיע למעוז חלומות זה, הטיל את החכה ודג עד רדת הלילה.

מדי יום ראשון פגש שם איש קטן-קומה, עגלגל ועליז בשם מר סובאז', בעל חנות סדקית ברחוב נוטרדאם-דה-לורט, גם הוא חובב דיג מושבע.

לא פעם היו מבלים זה לצד זה מחצית מהיום, החכות ביד והרגליים מתנודדות מעל המים, ורִגשות ידידוּת נולדו בלבם זה כלפי זה.

היו ימים שלא דיברו. לפעמים שוחחו, אבל הם הבינו זה את זה גם ללא מילים, כיוון שחלקו טעמים דומים ותחושות זהות.

בבקרים אביביים, לקראת השעה עשר, כששמש מפיחה חיים השיטה על מי הנהר השוקטים שובל קטן של ערפל שנשטף עמם, ושפכה על גבם של שני הדייגים הנלהבים חמימות נעימה של עונה חדשה, אירע שמוריסו אמר לשכנו: "אה! כמה נעים!" ומר סובאז' היה עונה לו: "אני לא מכיר דבר שישווה לזה." ודי היה להם בכך כדי להבין ולהוקיר זה את זה."

(גי דה מופסאן, שני רעים, מצרפתית: רמה איילון, פרויקט הסיפור הקצר)

מחפשת אצל ישראל אלירז כמה מלים טובות ומוצאת, גם אם לא שלו:

"[…] יש ספר של אלן דה בוטון ששמו "איך פרוסט יכול לשנות את חייך". הכותרת הזאת מוצאת חן בעיני. אני מבקש לדון כאן בשאלה איך אלירז יכול לשנות את חייך. אין הכוונה לשינוי חיים במובן הדרמטי, החד פעמי. אדרבה, השינוי המדובר כאן הוא שינוי מתמיד, שינוי של תנועות "קטנות" אך משמעותיות בקיום היומיומי. ראוי לשאול את השאלה הזאת ביחס לכל יצירת אמנות. כל אמן וכל אדם (וגם חיות, ודוממים, וצומח) יכול לשנות את חייך בדרכו או בדרכיו שלו. ואולי סך כל שינויי החיים האלה, הנובע מסך כל הפגישות המשמעותיות, הוא מה שאנו מכנים "חיי הרוח". אם אנו חשים שהרוח נושבת הרי שהיא השתנתה."

"[…] כשאנשים חושבים על שירה, הם חושבים לרוב על משהו שירי במופגן. דיבור מקושט, ססגוני. הקישוט נובע לפעמים מן ההרגשה שה"פלא" שאלירז מדבר עליו דורש בהכרח דיבור מפליא. שיר טיפוסי של אלתרמן כמו שואב אל מרקמו המילולי את כל אנרגיית הפלא הזאת, וכך השיר הופך להיות בעצמו לדבר מופלא כמו זר פרחים. אלירז כותב שירה אחרת. צבעי השיר שלו אינם גלויים לעין באופן האלתרמני. אבל ביסודו של דבר השורש הוא אחד […] השירה של אלירז מנסה לדבר על הפלא בלשון לא פלאית. בלשון הדיבור הפשוט. […] אחרי קריאת שיר של אלתרמן אתה זוכר את השיר; אחרי קריאת שיר של אלירז אתה זוכר את עצמך קורא את השיר. צבעיו של אלירז שקופים יותר. אבל אלירז ואלתרמן רואים את העץ ואת האש באותן עיניים. […]"

(דרור בורשטיין, מתוך אחרית הדבר לספר 'דברים דחופים' של ישראל אלירז, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

הילחמו על העוגיות / דוד מיכאלי

הִילָחֲמוּ עַל קָפֶה וּמַאֲפֶה, עַל קָצָר וְאָרֹךְ וְהָפוּךְ

וְעַל שְׁקֵדִים וְקִנָּמוֹן וְתַפּוּחִים וְעוּגוֹת פֶּרֶג,

עַל פְּרִיחַת הַסִיגָלוֹן, נְעָרוֹת עַל אוֹפַנַּיִם,

שְׁדֵּרוֹת מוּצַלּוֹת, בָּתִּים לְבָנִים, אוֹטוֹבּוּסִים, שְׁוָקִים

הִילָחֲמוּ עַל גְּבִינוֹת וְעַל שׁוֹקוֹלָד וְעַל יַיִן וְעַל עַגְבָנִיּוֹת

הִילָחֲמוּ עַל דּוּכָנִים וְקַבְּצָנִים, וְחוּמוּס יוֹם שִׁשִּׁי

וְעָרַק אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם. עַל כְּלָבִים וְעַל חֲתוּלִים,

עַל פִּנּוֹת שְׁתִיָּה לַצִּפֳּרִים וְחֲבַצָלוֹת מַיִם

עַל קְשִׁישִׁים אוֹחֲזֵי יָדַיִם, עַל רוֹכְבֵי אוֹפַנַּיִם

הִילָחֲמוּ עַל חוֹל הַיָּם, הַגַּלִּים וְהַגַּלְשָׁנִים

עַל מַטְקוֹת וְעַל קְרֶם הַהֲגַנָּה וְשֵׂעָר מְפֻזָּר

עַל סִיגַרְיוֹת וּנְשִׁיקוֹת שַׁחַר בַּחוֹף הַיָּם, עַל רָצִים וְרָצוֹת

הִילָחֲמוּ עַל הַבִּירָה בָּעֶרֶב וְנָשׁים עַל קַטְנוֹעִים

וְעַל דּוֹחוֹת הַחֲנִיָיה, עַל הַפִּיצוּצִיוֹת וְעַל הַמְּסִבּוֹת

עַל הַהַפְגָּנוֹת וְעַל הַמְחָאוֹת, עַל שֶׁקֶט סוֹף שָׁבוּעַ בַּסְּתָו

עַל נֵרוֹת בַּחַלּוֹנוֹת בַּחֹרֶף, עַל בְּחִירָה וְעַל מְהִירוּת מֻפְרֶזֶת

עַל כְּבִישִׁים רְטֻבִּים, מְכוֹנִיּוֹת נוֹסְעוֹת לְאַט וּלְחַיִּים קָרוֹת בַּגֶּשֶׁם

וְעַל הַחַמְסִין הָרִאשׁוֹן וְיְפִי הַגּוּף, וְהַבֶּגֶד הַקַּל

עַל הַמַּבָּט, עַל הַצְּחוֹק הַגָּבוֹהַּ וְהַשִּׂיחָה הָרָמָה

עַל הַהִשְתּוֹקְקּוּת, עַל הַמַּגָּע, עַל פְּרִיחַת הַמִּכְנָּף וְהַצֶאֱלוֹן

הִילָחֲמוּ עַל הַשִקְמִים שֶׁנּוֹתְרוּ, רֵיחוֹת חָרוּבִים וְעַל חִבּוּקֵי הַבֹּקֶר

עַל הַחֻצְפָּה וְעַל הָאַהֲבָה, עַל הַסִּפְרוּת וְעַל הַשִּׁירָה

הִילָחֲמוּ עַל פִּרְחֵי הָרֹעַ, עַל עָלֵי עֵשֶׂב, עַל לִוְייָתַן לָבָן

עַל סַפְסָלֵי רְחוֹב, רֵיחוֹת שֶׁל פָלָאפֶל וַחֲנֻיּוֹת פְּרָחִים

הִילָחֲמוּ עַל הַמּוּזִיקָה הַקְּלָסִית וְעַל הַרוֹקְנְ'רוֹל, וְעַל גַּנֵּי הַיְּלָדִים

עַל עַרְבֵי שִׁירָה וּפְתִיחוֹת שֶׁל תַּעֲרוּכוֹת, עַל צַיָּרִים וְעַל פַּסָּלִים בָּרְחוֹבוֹת

הִילָחֲמוּ עַל פְּרִיחַת הַשְּׁקֵדִיָּה וְעַל גְּלִידָה שֶׁל אֱגוֹזִים

עַל כּוֹס תֵּה בְּחָמֵשׁ אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם וְעַל חֲנֻיּוֹת הַסְּפָרִים הַקְּטַנּוֹת

וְעַל חֲנֻיּוֹת הַמַּעֲדַנִּים, עַל הָאַחִים מַרְקְס, עַל הַשִּׂמְחָה לְדַבֵּר שְׁטֻיּוֹת

הִילָחֲמוּ עַל מִסְעָדוֹת, וְעַל אִפּוּר, נַעֲלַיִם וּבְגָדִים יָפִים

עַל מֶרִי פּוֹפִּינְס, עַל הָארִי פּוֹטֶר וְעַל מִלְחֶמֶת הַכּוֹכָבִים

הִילָחֲמוּ עַל הָעוּגִיּוֹת!

(הילחמו על העוגיות, מוסף 'ספרות ותרבות' של 'הארץ', 20.5.22)

ביתיות. מכנסי טרנינג רכים, רחבים ונעימים, נעלי בית עשויות מלבד, אפורות ומרופדות, והפיג'מה המשובצת שתמר קנתה לי במרקס אנד ספנסר.

רואלד דאל כתב על כורסה בצריף קטן בגינה, לוח עץ על ברכיו, מכוסה בשמיכה (איש-גולם), מוקף בכל מה שהוא צריך. אסטריד לינדגרן אהבה לכתוב את הספרים שלה, שרועה על הבטן, במיטה. גם אני מרגישה לאחרונה את הצורך הזה להיות נינוחה, עטופה, 'מחובקת', כדי להצליח להתרכז ולשקוע בתוך מעשה הכתיבה או הציור, לצלול למרחבים של שקט וחופש (הכורסה של דאל מדגימה את זה יפה – כמו להסתתר בתוך סוגריים ענקיים).

(שיבטה טויו, הבוקר בא תמיד, מיפנית: איתן בולוקן, הוצאת לוקוס)

מצאתי מה אני רוצה לעשות בפנסייה: את החורים בביסקוויטים.

יש לי כתונת לילה כחולה דהויה, מהוהה ורכה, מטריקו, שעברה הרבה כביסות ואני מאוד אוהבת. לא חושבת שהייתי יכולה להירדם בכתונת של משי.