walking

עם היוודע דבר מותו של המשורר נתן זך קראתי פוסט מרגש במיוחד שפירסם לזכרו המשורר שי בוזגלו בדף הפייסבוק שלו. בשל האותנטיות של הדברים אני מביא אותם כאן כלשונם ובאישורו:

"לפני שפירסמתי את הספר השני שלי (בערך ב-2010) [הכוונה לספר 'מימזיס' שראה אור ב-2011 בהוצאת גוונים], החלטתי שאני חייב לדבר עם נתן זך. השירה שלו תמיד אמרה לי ודיברה אלי. חשבתי שאולי הוא ייתן לי חוות דעת על מה שכתבתי. אז איך יוצרים קשר עם מישו בסדר גודל כזה? פתחתי את דפי זהב ושם היה המספר שלו. התקשרתי אליו סתם ככה, כמו קריפ מוזר. זה היה בוקר גשום, וזו בערך היתה השיחה: 'הלו? הגעתי לנתן זך?' 'מי מדבר?' 'אתה לא מכיר אותי נתן, קוראים לי שי בוזגלו. אני גר באשקלון. פירסמתי ספר אחד לפני איזה עשור [הכוונה לספר 'המסע ציור אחד ו-44 צעדים לשומקום', 2000, הוצאת סער] וכעת כתבתי חדש. אני לא בטוח אם אני רוצה לפרסם אותו. אתה יודע מר זך, תמיד אהבתי את השירה שלך. חשבתי אולי אוכל לשלוח לך חלק מהשירים אם תרצה לקרוא אולי ולהגיב'. שתיקה. 'מר זך?' — שומע נוזל נשפך לכוס — 'אתה יודע אני לא מסכים בדרך כלל לקרוא שירים של אנשים אחרים אבל משו בקול שלך מוצא חן בעיני. תשלח אני אקרא. אתה רק תדאג לכתוב את הכתובת נכון. איזה בוקר גשום. נשמע שהעולם נשטף. אני שמח שיש לי משו לשתות על הבוקר. לך, תיהנה מהגשם, מר בוזגלו'. בסוף לא שלחתי את השירים שלי, לא הייתי בטוח בעצמי. לא הייתי שם. מה שכן, מהגשם אני תמיד זוכר ליהנות".

(מתוך הטור של אילן ברקוביץ' 'משורר בשטח', מוסף ספרות ותרבות 'הארץ', 9.11.20)

8. ההחלטות | כָּל הַיּוֹם נִשְׁמַעַת בַּבַּיִת | שִׁירַת הַהַחְלָטוֹת | הַהַחְלָטוֹת הַגְּדוֹלוֹת | נוֹפְלוֹת | בִּטְרִיקַת דֶּלֶת, | הַהַחְלָטוֹת הַקְּטַנּוֹת | מִתְחַבְּאוֹת | בֵּין קִפְלֵי הָרְגָעִים | אַךְ הַטֵּה לָהֶן אֹזֶן | כְּשֶׁמֻּנָּח מַזְלֵג | כְּשֶׁנִּפְתָּח רוֹכְסָן

(אהרן שבתאי, מתוך: שירי קורונה, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 21.8.20)

v_desk

"וכך אפשר לי למלא בכתיבה את מחצית השעה שלפני סעודת-הערב. בשעה שטיילתי ברגל, חשבתי כי ראוי להתחיל בהתחלה: אני קמה בשמונה וחצי ועוברת את הגן. היום הוא היה ערפילי,  ואני חלמתי בשנתי על אדית סיטוול. אני מתרחצת ובאה לארוחת הבוקר, הערוכה על המפה המשובצת. אם מתמזל המזל, יש לי מכתב מעניין; היום לא היה. ואחר כך אמבטיה, ואני מתלבשת; ואני באה לכאן וכותבת, או מתקנת, במשך שלוש שעות, עם הפסקה בשעה 11, כאשר ליאונרד בא עם החלב, ואולי עם עיתונים. בשעה אחת ארוחת-צהריים – היום קציצות ורפרפת שוקולד. אחרי הארוחה קצת קריאה ועישון; ואז, בערך בשתיים, אני נועלת נעליים עבות, לוקחת את הרצועה של פינקר ויוצאת החוצה – היום אחר-הצהריים במעלה גבעת אשהם, שם ישבתי רגע, ואז בחזרה הביתה, לאורך הנהר. תה בשעה ארבע; ואז אני באה לכאן וכותבת מכתבים, והדואר מפריע אותי באמצע: עוד הזמנה להרצאה; ואחר אני קוראת ספר אחד של "הפרלוד". ומיד יצלצל הפעמון, ואנחנו נסעד,  ונשמע מוסיקה, ואני אעשן סיגר; ואז נקרא – הלילה, את לפונטן, כך אני חושבת, ואת העיתונים, ונלך לישון…"

(וירג'יניה וולף, ביוגרפיה מאת קוונטין בל, מאנגלית: לאה דובב, הוצאת שוקן)

tv

סדר יום אלטרנטיבי (הסגר/שבת/חג): מתעוררים מאוחר. מסדרים את הבית. מתעמלים מול הטלוויזיה. מכינים קפה מקינטה, עם מצה וריבה. רואים 'שטיסל'. יוצאים לסיבוב בשכונה. הילדים מתעוררים. מכינים ארוחת בוהריים. מתפזרים. עובדים, גולשים, משחקים, כל אחד במחשב שלו. יוצאים לזרוק זבל. סיבוב בשכונה. פינג פונג בגינה. משחקים משחקי קופסה. הילדים רואים משהו ביחד ומתגלגלים מצחוק. מכינים ואוכלים ארוחת ערב. רואים 'המרדף'. מתחילים לראות סרט. נרדמים מול הטלוויזיה.

girl

הבוקר קראתי במיטה את 'אבא-ארך-רגליים', בפעם המי יודע כמה, מההתחלה עד הסוף. ג'רושה אבוט תמיד מצליחה לעודד אותי (הגדול פרט ברקע עלי גיטרה ואחר כך הכין לכולם ארוחת בוקר בשמש).


"כמה צרות! בבוקר לא שמעתי את הצלצול. אחר כך, כשהתלבשתי בחיפזון, נקרע לי השרוך של הנעל, וגם כפתור מהצווארון נפל לי פנימה לתוך הבגדים. איחרתי לארוחת הבוקר וגם לשיעור הראשון. שכחתי נייר סופג, והדיו דלף לי מהעט. בשיעור טריגונומטריה היתה לי מחלוקת עם המורה בעניין קטן הנוגע ללוגריתמים, ובמחשבה שנייה אני רואה שהיא צדקה. לארוחת הצהריים קיבלנו כבש מאודה עם ריבס, אני שונאת את שניהם, יש להם טעם של בית יתומים. […] שמעת פעם על צירוף כזה של אירועים מדכאים? חוסן נפשי נחוץ לא על מנת להתמודד עם הצרות הגדולות של החיים. כל אחד יכול להתמודד עם משבר או לעמוד מול טרגדיה הרסנית, אבל כדי לקבל בחיוך את תלאות היומיום הקטנות – זה הדבר הדורש תעצומות נפש."

(ג'יין וובסטר, אבא-ארך-רגליים, מאנגלית: ענת זיידמן, ספרי חמד, הוצאת ידיעות אחרונות)

women

יום אישה שמח!

 


 

notebook2

בפעם האחרונה שהייתי בתל אביב, קניתי ב'יולטה' מחברת כל כך יפה, שממש נועדה בשבילי. הכריכה נהדרת, אפורה ומינימליסטית, העמודים מחולקים לכתיבה ולציור (כמו כאן, בבלוג). הרבה תשומת לב ורגישות לפרטים הקטנים. מה חבל שלעולם לא אעיז לצייר או לכתוב בה.