שבת בבוקר. קמתי מוקדם, הלכתי במשך שעה ברחובות השכונה והקשבתי למוזיקה. הכנתי קפה לו ולי. ראינו עוד פרק נהדר בסידרת 'הטובות לקרב' (ששנת הקורונה והבחירה בביידן רק היטיבו עימה). קראתי את הטקסט הנפלא של דרור משעני על התרגומים של יהושע קנז, שפספסתי בשבוע שעבר. הולכת לסדר ולנקות.

"[…] ברשות גבירתי וברשות אדוני אומר שתים שלוש מלים לעניין משקאות.

כל משקה אוהב את מקומו. היין אוהב אולם נאה עשוי כטרקלין ונברשות מאירות את האולם ואת היין שבכוס ואתה נותן עיניך בכוס והוא נותן עיניו בך ואתם שמחים וצוהלים ומקישים כוס בכוס ואומרים לחיים. התה אוהב כתלים אפרורים צהבהבים ותקרה נמוכה והוא יושב לו בתוך הכוס כמנדרין שהארץ נתונה לו. הקאקאו אוהב מפה מרוקמת שושנים ופרפרים ועוגה מונחת לצדו של הקאקאו ושמנת עליהם על הקאקאו ועל העוגה. השיכר אוהב את המרתף הישן האפלולי עם שולחנות כבדים של אלון שאין עליהם מפה. והקוקטייל כל מקום מקומו ואינו מבקש משותיו לא כלום. יושב לו מביט בהנאה סדיסטית היאך בני אדם מסויימים עומדים על רגליהם ונדחקין לשם טיפה ממזרית, שאין אמה מכרת מי הם אבותיה של זו ולא עוד אלא שמפקפקת אם בתה מזרעה היא. כיוצא בדבר כל המשקאות כולם, כל אחד ואחד אוהב את מקומו. למעלה מהם הוא הקהוה. שהוא צריך בית מיוחד לשמו, שכל הבא לשתות ספל קהוה לפוש הוא בא, להחליף כח הוא בא […]"

(שמואל יוסף עגנון, שירה, הוצאת שוקן, תשל"א)

"כשהיינו רק שתינו, לאה ואני, השתקפנו זו לזו בדיוק כהווייתנו. איש לא התערב ולא הפריע, וגם אם כעסתי עליה לרגעים או אם אחת מאיתנו חירחרה ריב, מיד התפייסנו. היא לא יכלה לשאת מתיחות בינינו ולו במידה הקטנה ביותר, ובזה נאחזתי. שכרנו אופניים ורכבנו לפארק, הסתובבנו יד ביד וקנינו דברים, שטויות, כל מיני, סיכות ראש, עטים ובובות. ברומא, בשעת צהריים, נתתי לה לטעום מקוקטייל ששתיתי, ואחר כך שתיתי לבד עוד שניים, דיברנו בלי הפסקה וצחקנו בקול, אנשים הפנו אלינו מבטים. אכלנו בדיוק מה שרצינו, כמה שרצינו, ובערב, בתשע לכל המאוחר, בכל מקום שהיינו בו, כבר היינו ספונות בחדרנו שבמלון, מקלחת, טלוויזיה, תה צמחים, מכורבלות במיטה, מפטפטות, מאוהבות, תשושות מאהבה."

(הילה בלום, איך לאהוב את בתך, כנרת זמורה מוציאים לאור)

"[…] צמיחת הציפורניים שלי מיותרת. חותמת הכיסא על עור גבי בקיץ מכאיבה לי בנעימות. אני מעדיף את ריימון רוסל, שכתב דברים יוצאי דופן במילים פשוטות, על פני ג'ויס שכתב דברים בנליים במילים בלתי-רגילות. כשאני רוצה לראות הצגת תיאטרון, אני הולך למיסה בכנסייה. אני אוהב את אופיו הבלתי צפוי של הג'ינס: איך הוא מתכווץ אחרי כביסה, מזקין, מחוויר. אני נגד קידות. כילד, התבוננתי בשטיח כפי שאני מתבונן, כמבוגר, בציור מופשט. […] למדתי לבד את הדברים שהכי חשובים לי: לכתוב ולצלם."

(אדואר לוה, דיוקן עצמי, מצרפתית: לנה נטע אטינגר, הוצאת בבל)