"כשהיינו רק שתינו, לאה ואני, השתקפנו זו לזו בדיוק כהווייתנו. איש לא התערב ולא הפריע, וגם אם כעסתי עליה לרגעים או אם אחת מאיתנו חירחרה ריב, מיד התפייסנו. היא לא יכלה לשאת מתיחות בינינו ולו במידה הקטנה ביותר, ובזה נאחזתי. שכרנו אופניים ורכבנו לפארק, הסתובבנו יד ביד וקנינו דברים, שטויות, כל מיני, סיכות ראש, עטים ובובות. ברומא, בשעת צהריים, נתתי לה לטעום מקוקטייל ששתיתי, ואחר כך שתיתי לבד עוד שניים, דיברנו בלי הפסקה וצחקנו בקול, אנשים הפנו אלינו מבטים. אכלנו בדיוק מה שרצינו, כמה שרצינו, ובערב, בתשע לכל המאוחר, בכל מקום שהיינו בו, כבר היינו ספונות בחדרנו שבמלון, מקלחת, טלוויזיה, תה צמחים, מכורבלות במיטה, מפטפטות, מאוהבות, תשושות מאהבה."

(הילה בלום, איך לאהוב את בתך, כנרת זמורה מוציאים לאור)

"[…] צמיחת הציפורניים שלי מיותרת. חותמת הכיסא על עור גבי בקיץ מכאיבה לי בנעימות. אני מעדיף את ריימון רוסל, שכתב דברים יוצאי דופן במילים פשוטות, על פני ג'ויס שכתב דברים בנליים במילים בלתי-רגילות. כשאני רוצה לראות הצגת תיאטרון, אני הולך למיסה בכנסייה. אני אוהב את אופיו הבלתי צפוי של הג'ינס: איך הוא מתכווץ אחרי כביסה, מזקין, מחוויר. אני נגד קידות. כילד, התבוננתי בשטיח כפי שאני מתבונן, כמבוגר, בציור מופשט. […] למדתי לבד את הדברים שהכי חשובים לי: לכתוב ולצלם."

(אדואר לוה, דיוקן עצמי, מצרפתית: לנה נטע אטינגר, הוצאת בבל)

[אדואר לוה, תאומים עצמיים, 1999]

"[…] אני מתלוצץ עם המוות. אני לא אוהב את עצמי. אני לא שונא את עצמי. אני לא שוכח לשכוח. אני לא מאמין בקיומו של השטן. אין לי עבר פלילי. הייתי רוצה שעונות השנה ייארכו שבוע. אני מעדיף להשתעמם לבד מאשר בשניים. אני מסתובב במקומות ריקים וסועד במסעדות עגמומיות. בענייני מזון, אני מעדיף את המלוח על המתוק, המבושל על הנא, הקשה על הרך, הקר על החם, המתובל על התפל. אני לא יכול לכתוב בראש שקט אם המקרר שלי ריק. אני יכול בקלות לחיות בלי אלכוהול וסיגריות. בארץ זרה, אני מהסס אם לצחוק כשבן שיח מגהק במהלך השיחה. אני מבחין בשערות שיבה אצל אנשים שעדיין לא בגיל שהגיוני שיהיו להם כאלה. […] אני לא כותב סיפורים. אני לא כותב רומנים. אני לא כותב נובלות. אני לא כותב מחזות. אני לא כותב שירים. אני לא כותב ספרי מתח. אני לא כותב מדע בדיוני. אני כותב פרגמנטים. אני לא מספר סיפורים שקראתי או סרטים שראיתי, אני מתאר רשמים, אני מנסח דעות. אין טעם לבקש ממני לספר אירוע חדשותי, גם אם התרחש לפני שבועות ספורים. אני לא לומד בעל-פה את שמות השרים. […] כילד פחדתי מחטיפות. פירה מתסכל אותי כי הוא לא פריך. […]

(אדואר לוה, דיוקן עצמי, מצרפתית: לנה נטע אטינגר, הוצאת בבל)

walking

עם היוודע דבר מותו של המשורר נתן זך קראתי פוסט מרגש במיוחד שפירסם לזכרו המשורר שי בוזגלו בדף הפייסבוק שלו. בשל האותנטיות של הדברים אני מביא אותם כאן כלשונם ובאישורו:

"לפני שפירסמתי את הספר השני שלי (בערך ב-2010) [הכוונה לספר 'מימזיס' שראה אור ב-2011 בהוצאת גוונים], החלטתי שאני חייב לדבר עם נתן זך. השירה שלו תמיד אמרה לי ודיברה אלי. חשבתי שאולי הוא ייתן לי חוות דעת על מה שכתבתי. אז איך יוצרים קשר עם מישו בסדר גודל כזה? פתחתי את דפי זהב ושם היה המספר שלו. התקשרתי אליו סתם ככה, כמו קריפ מוזר. זה היה בוקר גשום, וזו בערך היתה השיחה: 'הלו? הגעתי לנתן זך?' 'מי מדבר?' 'אתה לא מכיר אותי נתן, קוראים לי שי בוזגלו. אני גר באשקלון. פירסמתי ספר אחד לפני איזה עשור [הכוונה לספר 'המסע ציור אחד ו-44 צעדים לשומקום', 2000, הוצאת סער] וכעת כתבתי חדש. אני לא בטוח אם אני רוצה לפרסם אותו. אתה יודע מר זך, תמיד אהבתי את השירה שלך. חשבתי אולי אוכל לשלוח לך חלק מהשירים אם תרצה לקרוא אולי ולהגיב'. שתיקה. 'מר זך?' — שומע נוזל נשפך לכוס — 'אתה יודע אני לא מסכים בדרך כלל לקרוא שירים של אנשים אחרים אבל משו בקול שלך מוצא חן בעיני. תשלח אני אקרא. אתה רק תדאג לכתוב את הכתובת נכון. איזה בוקר גשום. נשמע שהעולם נשטף. אני שמח שיש לי משו לשתות על הבוקר. לך, תיהנה מהגשם, מר בוזגלו'. בסוף לא שלחתי את השירים שלי, לא הייתי בטוח בעצמי. לא הייתי שם. מה שכן, מהגשם אני תמיד זוכר ליהנות".

(מתוך הטור של אילן ברקוביץ' 'משורר בשטח', מוסף ספרות ותרבות 'הארץ', 9.11.20)

8. ההחלטות | כָּל הַיּוֹם נִשְׁמַעַת בַּבַּיִת | שִׁירַת הַהַחְלָטוֹת | הַהַחְלָטוֹת הַגְּדוֹלוֹת | נוֹפְלוֹת | בִּטְרִיקַת דֶּלֶת, | הַהַחְלָטוֹת הַקְּטַנּוֹת | מִתְחַבְּאוֹת | בֵּין קִפְלֵי הָרְגָעִים | אַךְ הַטֵּה לָהֶן אֹזֶן | כְּשֶׁמֻּנָּח מַזְלֵג | כְּשֶׁנִּפְתָּח רוֹכְסָן

(אהרן שבתאי, מתוך: שירי קורונה, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 21.8.20)

v_desk

"וכך אפשר לי למלא בכתיבה את מחצית השעה שלפני סעודת-הערב. בשעה שטיילתי ברגל, חשבתי כי ראוי להתחיל בהתחלה: אני קמה בשמונה וחצי ועוברת את הגן. היום הוא היה ערפילי,  ואני חלמתי בשנתי על אדית סיטוול. אני מתרחצת ובאה לארוחת הבוקר, הערוכה על המפה המשובצת. אם מתמזל המזל, יש לי מכתב מעניין; היום לא היה. ואחר כך אמבטיה, ואני מתלבשת; ואני באה לכאן וכותבת, או מתקנת, במשך שלוש שעות, עם הפסקה בשעה 11, כאשר ליאונרד בא עם החלב, ואולי עם עיתונים. בשעה אחת ארוחת-צהריים – היום קציצות ורפרפת שוקולד. אחרי הארוחה קצת קריאה ועישון; ואז, בערך בשתיים, אני נועלת נעליים עבות, לוקחת את הרצועה של פינקר ויוצאת החוצה – היום אחר-הצהריים במעלה גבעת אשהם, שם ישבתי רגע, ואז בחזרה הביתה, לאורך הנהר. תה בשעה ארבע; ואז אני באה לכאן וכותבת מכתבים, והדואר מפריע אותי באמצע: עוד הזמנה להרצאה; ואחר אני קוראת ספר אחד של "הפרלוד". ומיד יצלצל הפעמון, ואנחנו נסעד,  ונשמע מוסיקה, ואני אעשן סיגר; ואז נקרא – הלילה, את לפונטן, כך אני חושבת, ואת העיתונים, ונלך לישון…"

(וירג'יניה וולף, ביוגרפיה מאת קוונטין בל, מאנגלית: לאה דובב, הוצאת שוקן)