"אני מבקש להציע כלל אצבע ביחס לציורי דיוקן. אפשר לקרוא לו "כלל הלהתראות". דיוקן שאינו קורא לך להתראות איתו שוב, לשוב אליו אחרי המפגש הראשון, היה ככל הנראה דיוקן מוחמץ. את הקריאה לשוב אפשר לחוש בדיוק כמו ביחס לאדם שפגשת. המילה "להתראות" היא אחת השחוקות בעברית, אבל זו מילה גדולה. להתראות משמעו להיות מעורב במבט הדדי. כדאי לחשוב על ביקור במוזיאון לא כהליכה לראות ציורים, אלא כהליכה להתראות איתם.

הדבר שדיוקן מציג הוא נוכחות אנושית סמויה, המתבטאת גם בחומר הנראה של הציור אבל אינה מסתכמת בו. הנוכחות הזאת היא מעין חנות עמוקה מאחורי חלון הראווה של הפָּנים. חלון הראווה עצמו עשיר ומעניין. עמידה מול דיוקן דומה לעמידה מול החנות הזאת. השלט על דלת הזכוכית מבשֵר שבעוד כמה דקות תיפתח הדלת, והבטחת התצוגה שבחלון הראווה תתממש עשרת מונים. אנו עומדים מול דלת הזכוכית ומצפים לפתיחת החנות; החפצים שוכנים באפלולית, מרצדים באור שלא ברור מה מקורו, ככוכבים על המדפים. ציורי דיוקן מעמידים אותנו במצב הזה — לנֶצח. הם מעוררים בנו תחושה עזה כי עוד מעט יבואו פתיחה וגילוי. אבל אנו חוזרים אל הציור אחרי חצי שעה, אחרי שבוע, אחרי 20 שנה — והשלט עודו שם, מכריז "הפתיחה בקרוב!" לכן ציור דיוקן מבקש מפגש שאינו יכול להיות חד־פעמי. […]"

(דרור בורשטיין, מתוך: אלה לא עוד שני ציורים. זה הדבר הנסתר שהופך שני אנשים לבני זוג, מוסף 'הארץ' 14.7.21)

אני כבר הייתי. תערוכה קטנה ומקסימה של דיוקנאות עצמיים, רישומים וטקסטים של אבנר כץ במוזיאון ישראל, שאצרה אורנה גרנות. 366 דיוקנאות בעיפרון, שרשם מתוך משמעת סיזיפית, לאורך שנה, מדי יום, בשעות הבוקר המוקדמות מאוד. מבט חודר, קודר, מתבונן לזמן בעיניים. שינויים קלים בין דיוקן לדיוקן, כמעט בלתי מורגשים, רק הרקע מחשיך בהדרגה (הרושם והכוח המצטבר של כל הדיוקנאות ביחד). היום יש לו יום הולדת (82).

[אדואר לוה, תאומים עצמיים, 1999]

"[…] אני מתלוצץ עם המוות. אני לא אוהב את עצמי. אני לא שונא את עצמי. אני לא שוכח לשכוח. אני לא מאמין בקיומו של השטן. אין לי עבר פלילי. הייתי רוצה שעונות השנה ייארכו שבוע. אני מעדיף להשתעמם לבד מאשר בשניים. אני מסתובב במקומות ריקים וסועד במסעדות עגמומיות. בענייני מזון, אני מעדיף את המלוח על המתוק, המבושל על הנא, הקשה על הרך, הקר על החם, המתובל על התפל. אני לא יכול לכתוב בראש שקט אם המקרר שלי ריק. אני יכול בקלות לחיות בלי אלכוהול וסיגריות. בארץ זרה, אני מהסס אם לצחוק כשבן שיח מגהק במהלך השיחה. אני מבחין בשערות שיבה אצל אנשים שעדיין לא בגיל שהגיוני שיהיו להם כאלה. […] אני לא כותב סיפורים. אני לא כותב רומנים. אני לא כותב נובלות. אני לא כותב מחזות. אני לא כותב שירים. אני לא כותב ספרי מתח. אני לא כותב מדע בדיוני. אני כותב פרגמנטים. אני לא מספר סיפורים שקראתי או סרטים שראיתי, אני מתאר רשמים, אני מנסח דעות. אין טעם לבקש ממני לספר אירוע חדשותי, גם אם התרחש לפני שבועות ספורים. אני לא לומד בעל-פה את שמות השרים. […] כילד פחדתי מחטיפות. פירה מתסכל אותי כי הוא לא פריך. […]

(אדואר לוה, דיוקן עצמי, מצרפתית: לנה נטע אטינגר, הוצאת בבל)

[יהואש. סופר ומשורר יידי, מתרגם התנ"ך ליידיש]

יידיש. סרט נפלא של נורית אביב שראיתי בפסטיבל הדוקו.טקסט של הספריה הלאומית. שבעה צעירים, ממקומות שונים בעולם (ברלין, פריז, ווילנה, וורשה, תל אביב) מספרים בשפות שונות על אהבתם ותשוקתם ליידיש. מרואיינים שקשה להסיר מהם את המבט, צילום נהדר שנע בין פנים לחוץ ושפה מענגת. כל אחד מהמרואיינים מציג משורר אהוב ומקריא שיר שלו ביידיש. פשוט יפהפה.

"מי שהכיר את זך יודע שבשיחות עמו, גם כאלה שנעשו בפומבי מול כיתות תלמידים או קהל, הוא היה לעתים קרובות מלאכותי ונעדר כנות, מחליף בקלות נאמנויות, אירוני עד תוקפנות, מלא חשבונות. בכל פעם שהייתי עד לזה נזכרתי בדבריו של גרשום שלום על עגנון, שגם עליו אמרו רבים שהכירוהו שהיה רוב הזמן חסר כנות, מחליף עמדות בקלות וכ"ה: עגנון, לדעת שלום, "הקיף עצמו בתיאטרון (תיאטר בלשונו) כדי להגן על עצמו; כדי לשמור על האוטונומיה האמנותית שלו".

נזכרתי בזה משום הפער העצום בין נוכחותו המתעתעת של זך החי לבין עוצמתם הרגשית של שיריו. ואמנם, כמו אצל עגנון, ההתנהגות החיצונית לא היתה אלא קליפת הגנות לעולם המתגלה בדיבור השירי. בדיבור השירי ידע זך לגלף מתארים פשוטים וחותכים המסוגלים להבעית בעוצמתם הרגשית, ובהם, מעט מתחת לדוק האירוני ולטון המריר, ניבט תום־לב גמור, כאב חשוף או היפוכו החשוף לא־פחות.

כשזך היה קורא את שיריו היה מתרחש לעתים חיבור בין נוכחותו הגופנית, הארצית, המסובכת, לבין נוכחותו הפנימית המזוקקת, והתוצאה היתה מרשימה ומזעזעת בעוצמתה."

(אריאל הירשפלד, זה שהוליד את הלשון האוחזת את הדיבור השירי, תרבות וספרות 'הארץ', 9.11.20)