בספר עב־כרס לכבודו, "הנאמן: מנחת הוקרה וידידות לעוזי שביט" (2016, עורכים זיוה שמיר ומנחם פרי), כותבת בתו סיגל אגרי־שביט: "יש זנים נדירים בטבע. יש זנים נדירים בעולם החי, בעולם הצומח, ויש זנים נדירים בבני אדם. אחד הם (ואני די בטוחה בכך), הוא אבא שלי. נדיר כל־כך ויקר ערך מסוגו, אך לא בגלל שהוא חוקר ספרות מוצלח, מרצה, שופע ידע עד כלות, כותב בצורה מופלאה, חכם וקיבוצניק שעשוי מחומרים מיוחדים, כאלה שכבר עברו מזמן מהעולם. אכן הוא בעל יכולות נדירות… אך המייחד אותו מכולם להשקפתי, הוא עצם מהותו והאדם שהוא, הם־הם ההופכים אותו לזן נדיר. מסתבר שגם להיות אנושי זו לפעמים מומחיות".

(הצלילות המופלאה של השכל שלא תיגמר לעולם, ניצה בן-דב על עוזי שביט, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 8.3.23)

הסרט היפה על רבקה מיכאלי.

סופסוף הצלחתי לקרוא ספר מההתחלה עד הסוף, מה שלא קרה כבר המון זמן. 'זכרונותיו של גנן אנגלי', מאת רג'ינלד ארקל. ספר קטן ומענג על גננות ופרחים באנגליה שבין המאה ה-19 למאה ה-20, שמדבר בעצם על חוכמת החיים (וגם על יחסים בין אנשים, מעמדות, גברים ונשים, ההיסטוריה של אנגליה ותותים שלא בעונתם) ומתאר בהמון חן ורגישות את חייו של גנן אנגלי אחד, מראשיתם וכמעט עד סופם, שמוקדשים לאהבתו ויצירתו – הגן.

"העורך של הספר תבע: את חייבת לכתוב הקדמה. לשם מה הקדמה לספר שבו כבר סיפרתי את כל הסיפור? גם כך היה לי קשה לכתוב אותו. הייתי כותבת ומרפה, חוזרת ונוטשת, מוחקת ועוזבת, ושוב חוזרת ומנסה לומר משהו, שלא בטוח שהצלחתי לומר. פשוט הרבה יותר לכתוב את סיפורם של אחרים, שאני הפרשנית, השופטת וגם המעצבת שלו. כאשר מדובר בי עצמי אני רוצה לספר את הסיפור כפי שהוא היה. או כפי שהיה למיטב ידיעתי והבנתי. האם אני ישרה עם עצמי? אני מקווה שכן. מצד אחר אני מודעת לחשיפה שכרוכה בסיפור. החשיפה קשה לי. רק על עצמי לספר לא ידעתי. לכן ההיסוסים, הרתיעה, התחושה שאני מגלה בפומבי את האני הפרטי. אך אני גם מודעת לכך שאין זה מקרה שעל אף החלטותיי החוזרות ונשנות לנטוש את הספר הזה, הייתי חוזרת אליו שוב ושוב. כתבתי את הסיפור בגוף שלישי: זה יצר איזה ריחוק שעזר לי להעלות את הדברים על הכתב. אך העורך לא אהב את הריחוק: הוא חייב אותי להתייצב מול עצמי, לדבר בקול שלי. זהו בסך הכול סיפור קטן, צנוע, בלי דרמות גדולות. אל יהיו לקורא ציפיות לתגליות סנסציוניות. אך בשבילי זהו סיפור פרטי מאוד, אישי. […]"

(אניטה שפירא, ככה זה היה, סיפור חיים, הוצאת עם עובד, ספריית אפיקים)

[דרוקסלנד, מיכאל דרוקס, 1974-75]

מיכאל דרוקס.

בחצות, אחרי שסיימתי לראות את הסרט היפה על דוד פולונסקי, חזרתי לראות את הסיום של 'שלום' (הסידרה התיעודית ששימחה אותי), על שלום חנוך. שני יוצרים מוכשרים כל-כך, שעושים את מה שהם אוהבים, בכזו חדווה.

מדי פעם אני רואה אותה בשוק, בקניות של יום שישי. אני תמיד שמחה לראות אותה (אולי כי היא הכירה אותי מזמן, כשהייתי מישהי אחרת). בדרך כלל אנחנו מהנהנות ומחייכות זו לזו, מחליפות רק מלים ספורות. אף פעם לא היינו חברות. היכרנו בצבא, לפני כמעט ארבעים שנה, כשגרנו באותו חדר בשדה דב. חדר ששימש לשינה לחפ"שיות, בסוף יום של עבודה צבאית. ארבע מיטות בחדר, בקצה מסדרון פתוח לרוח, משקיף על הארובה של רידינג. התחלופה של הבנות בחדר היתה גדולה, אני לא זוכרת את כולן, אותה אני זוכרת. גם אז כמעט שלא דיברנו. שתינו שירתנו בחיל האוויר בקריה, שתינו היינו ירושלמיות, שתינו קראנו ספרים. זה כל מה שידעתי. אני זוכרת את ערימת הספרים הקטנה שעמדה תמיד על הריצפה ליד המיטה שלה. בראש הערימה היה 'דודה חוליה והכתבן' של מרגו ורגס יוסה (לא קראנו אותם ספרים, אבל היא קראה ספרים באותה תשוקה כמוני, שלא כמו הדיירות האחרות בחדר). פעם נפגשנו באמצע הבסיס הצבאי בשעת ערב, ליד המטוסים. היא הייתה בדרך לחדר, אני בדרך החוצה. היא שאלה מה אני מתכננת לעשות אחרי הצבא, אמרתי שאני רוצה לנסות להתקבל ללימודי אמנות בבצלאל. היא אמרה שאולי כדאי לי ללמוד עיצוב גרפי. לא ידעתי מה זה עיצוב גרפי, אז היא הסבירה לי. ככה, בשני משפטים, היא עזרה לי לכוון את חיי. אחר כך הלכתי ללמוד עיצוב גרפי ונהייתי מאיירת. היא למדה קולנוע והפכה לבמאית ועורכת מוערכת. מדי פעם אנחנו נפגשות בשוק ביום שישי, מהנהנות, מחייכות וממשיכות הלאה.

ארץ נוודים.

הסרט על דני קרוון.

"פעם, בבר־לה־דיק, ראה מונטיין דיוקן עצמי שצייר רנה, מלך סיציליה, ושאל: "מדוע אין זה מותר, בדומה, שכל אדם יתאר עצמו בעט כפי שעשה הוא בעיפרון? כלאחר־יד ניתן להשיב: הדבר לא רק מותר, אלא אף אין לך קל ממנו. בני האדם האחרים אולי חומקים מתפיסתנו, ברם קווי־פנינו אנו מוכרים לנו כמעט יותר מדי. הבה נתחיל. ואזי, בנסותנו לבצע את המשימה, נושר העט מבין אצבעותינו; דבר זה טמון בו קושי עמוק, מסתורי, שאין לעמוד בו.

ככלות הכול, כמה אנשים במלוא עולמה של הספרות הצליחו להעלות על הכתב את דיוקן עצמם? רק מונטיין ופיפס ורוסו אולי. […] אולם דרך זו של אדם המדבר על עצמו, עוקב אחר הגחמות שלו עצמו, מגיש את מפת־הנוף, המשקל, הגוון וההיקף של הנפש על הערבוביה שבה, השוני שבה, חוסר שלמותה – אמנות זו שייכת לאיש אחד בלבד: למונטיין. מאות בשנים ניצבים תדיר המון בני אדם לפני תמונה זו והם מסתכלים לתוך מעמקיה, רואים בה את בבואת פניהם שלהם, מרבים לראות ככל אשר ירבו להביט, ולעולם אין הם יכולים להגיד בדיוק מהו הדבר שהם רואים. […]

לספר את האמת על עצמך, לגלות את עצמך מקרוב־קרוב, לא דבר קל הוא. […]"

(וירג'יניה וולף, הקורא המצוי, מונטיין, מתוך: פס רקמה צר, נח שטרן, תרגומים ורשימות, הוצאת עם עובד)