"אתה אוהב להיות מאייר?

אני חושב שיש מעט אנשים שיש להם הזכות לעבוד במה שהם אוהבים, שזה מרתק אותם. זה לא אומר שאין ימים של תסכולים, של תחושה שהמתנה נלקחה ממך ושהיד שוקלת טונה. זה קורה. אתה אומר לעצמך – גמרנו, זהו זה. אין יום שאני לא בסטודיו, אבל יש ימים שהשולחן שלי ריק. מזל שיש לי לאן לצאת – אני יוצא לגינה. הרבה צמחים כבר מתו אצלי בגלל עודף מים."

(אבנר כץ מתוך ראיון ל"ספר המאיירים הגדול", בהוצאת מוזיאון ישראל ועם עובד, קיץ 1998)

maira

[מיירה קלמן, האוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס, מאת גרטרוד סטיין]

אקסצנטריות. פתאום הבנתי מהו הדבר שמושך את הלב, באיורים ובספרים של מיירה קלמן (מלבד החופש מעורר הקנאה, לעשות מה שבא לה). רבות מהדמויות שהיא בוחרת לצייר ולספר עליהן הן אקסצנטריות, כך גם הנושאים לספרים (ספר על נשים שעומדות על דשא, למשל) או התערוכות שהיא מציגה. למרות החזות השקטה והסולידית שלה, מיירה קלמן היא דמות אקסצנטרית.

window

"בסתיו נסענו, אני ואמי, לבקר את מריו, שהתגורר אז בעיירה קטנה ליד קלרמון-פראן ושימש כמחנך בפנימייה. הוא קשר קשרי ידידות אמיצה עם מנהל הפנימייה ורעייתו; אמר שהם אנשים יוצאים-מגדר-הרגיל, משכילים מאוד, והגונים, אנשים שכמוהם אפשר למצוא רק בצרפת. היה לו בפנימייה קיטון ובו תנור פחמים. מבעד לחלון נראה מרחב של שדות מושלגים. מריו כתב מכתבים ארוכים לפריס, לקיארומונטה ולקאפי. הוא גם תירגם את הרודוטוס ונאבק עם התנור. תחת מקטורנו לבש סוודר עבה וכהה עם צוארון גלול, שסרגה לו אשת המנהל. לאות תודה העניק לה סל לעבודות-יד. הכל הכירו אותו שם; נעצר היה עם כל מי שפגש ומשוחח איתם והם הזמינו אותו אליהם לכוס "vin blanc" (יין לבן). ואמי אמרה: "הוא נעשה כל-כך צרפתי!" בערב היה משחק בקלפים עם מנהל הפנימייה ורעייתו. היה מקשיב לשיחתם ודן איתם בשיטות הוראה. הם גם הרבו לדבר על ה-soupe שאכלו בארוחת הערב, אם היה בו בצל די הצורך או לא. "כמה סבלני נעשה!" היתה אומרת אמי, "כמה סבלנות יש לו לאנשים האלה! אלינו אף פעם לא היתה לו סבלנות; כשחי בבית חשב שאנחנו משעממים. ואני חושבת שהם הרבה יותר משעממים מאיתנו" ועוד אמרה: "הוא סבלני רק מפני שהם צרפתים!"

(נטליה גינצבורג, לקסיקון משפחתי, מאיטלקית: מרים שוסטרמן, הוצאת עם עובד, 1988)