"העורך של הספר תבע: את חייבת לכתוב הקדמה. לשם מה הקדמה לספר שבו כבר סיפרתי את כל הסיפור? גם כך היה לי קשה לכתוב אותו. הייתי כותבת ומרפה, חוזרת ונוטשת, מוחקת ועוזבת, ושוב חוזרת ומנסה לומר משהו, שלא בטוח שהצלחתי לומר. פשוט הרבה יותר לכתוב את סיפורם של אחרים, שאני הפרשנית, השופטת וגם המעצבת שלו. כאשר מדובר בי עצמי אני רוצה לספר את הסיפור כפי שהוא היה. או כפי שהיה למיטב ידיעתי והבנתי. האם אני ישרה עם עצמי? אני מקווה שכן. מצד אחר אני מודעת לחשיפה שכרוכה בסיפור. החשיפה קשה לי. רק על עצמי לספר לא ידעתי. לכן ההיסוסים, הרתיעה, התחושה שאני מגלה בפומבי את האני הפרטי. אך אני גם מודעת לכך שאין זה מקרה שעל אף החלטותיי החוזרות ונשנות לנטוש את הספר הזה, הייתי חוזרת אליו שוב ושוב. כתבתי את הסיפור בגוף שלישי: זה יצר איזה ריחוק שעזר לי להעלות את הדברים על הכתב. אך העורך לא אהב את הריחוק: הוא חייב אותי להתייצב מול עצמי, לדבר בקול שלי. זהו בסך הכול סיפור קטן, צנוע, בלי דרמות גדולות. אל יהיו לקורא ציפיות לתגליות סנסציוניות. אך בשבילי זהו סיפור פרטי מאוד, אישי. […]"

(אניטה שפירא, ככה זה היה, סיפור חיים, הוצאת עם עובד, ספריית אפיקים)

salsal

מדי פעם אני רואה אותה בשוק, בקניות של יום שישי. אני תמיד שמחה לראות אותה (היא שייכת לזמן שבו הייתי מישהי אחרת). בדרך כלל אנחנו מהנהנות ומחייכות זו לזו, מחליפות רק מלים ספורות. אף פעם לא היינו חברות. היכרנו בצבא, לפני כמעט ארבעים שנה, כשגרנו באותו חדר בשדה דב. חדר ששימש לשינה לחפ"שיות, בסוף יום של עבודה צבאית. ארבע מיטות בחדר, בקצה מסדרון פתוח לרוח, משקיף על הארובה של רידינג. התחלופה של הבנות בחדר היתה גדולה, אני לא זוכרת את כולן, אותה אני זוכרת. גם אז כמעט שלא דיברנו. שתינו שירתנו בחיל האוויר בקריה, שתינו היינו ירושלמיות, שתינו קראנו ספרים. זה כל מה שידעתי. אני זוכרת את ערימת הספרים הקטנה שעמדה תמיד על הריצפה ליד המיטה שלה. בראש הערימה היה 'דודה חוליה והכתבן' של מרגו ורגס יוסה (לא קראנו אותם ספרים, אבל היא קראה ספרים באותה תשוקה כמוני, שלא כמו הדיירות האחרות בחדר). פעם נפגשנו באמצע הבסיס הצבאי בשעת ערב, ליד המטוסים. היא הייתה בדרך לחדר, אני בדרך החוצה. היא שאלה מה אני מתכננת לעשות אחרי הצבא, אמרתי שאני רוצה לנסות להתקבל ללימודי אמנות בבצלאל. היא אמרה שאולי כדאי לי ללמוד עיצוב גרפי. לא ידעתי מה זה עיצוב גרפי, אז היא הסבירה לי. ככה, בשני משפטים, היא עזרה לי לכוון את חיי. אחר כך הלכתי ללמוד עיצוב גרפי ונהייתי מאיירת. היא למדה קולנוע והפכה לבמאית ועורכת מוערכת. מדי פעם אנחנו נפגשות בשוק ביום שישי, מהנהנות, מחייכות וממשיכות הלאה.

"פעם, בבר־לה־דיק, ראה מונטיין דיוקן עצמי שצייר רנה, מלך סיציליה, ושאל: "מדוע אין זה מותר, בדומה, שכל אדם יתאר עצמו בעט כפי שעשה הוא בעיפרון? כלאחר־יד ניתן להשיב: הדבר לא רק מותר, אלא אף אין לך קל ממנו. בני האדם האחרים אולי חומקים מתפיסתנו, ברם קווי־פנינו אנו מוכרים לנו כמעט יותר מדי. הבה נתחיל. ואזי, בנסותנו לבצע את המשימה, נושר העט מבין אצבעותינו; דבר זה טמון בו קושי עמוק, מסתורי, שאין לעמוד בו.

ככלות הכול, כמה אנשים במלוא עולמה של הספרות הצליחו להעלות על הכתב את דיוקן עצמם? רק מונטיין ופיפס ורוסו אולי. […] אולם דרך זו של אדם המדבר על עצמו, עוקב אחר הגחמות שלו עצמו, מגיש את מפת־הנוף, המשקל, הגוון וההיקף של הנפש על הערבוביה שבה, השוני שבה, חוסר שלמותה – אמנות זו שייכת לאיש אחד בלבד: למונטיין. מאות בשנים ניצבים תדיר המון בני אדם לפני תמונה זו והם מסתכלים לתוך מעמקיה, רואים בה את בבואת פניהם שלהם, מרבים לראות ככל אשר ירבו להביט, ולעולם אין הם יכולים להגיד בדיוק מהו הדבר שהם רואים. […]

לספר את האמת על עצמך, לגלות את עצמך מקרוב־קרוב, לא דבר קל הוא. […]"

(וירג'יניה וולף, הקורא המצוי, מונטיין, מתוך: פס רקמה צר, נח שטרן, תרגומים ורשימות, הוצאת עם עובד)

"אני מבקש להציע כלל אצבע ביחס לציורי דיוקן. אפשר לקרוא לו "כלל הלהתראות". דיוקן שאינו קורא לך להתראות איתו שוב, לשוב אליו אחרי המפגש הראשון, היה ככל הנראה דיוקן מוחמץ. את הקריאה לשוב אפשר לחוש בדיוק כמו ביחס לאדם שפגשת. המילה "להתראות" היא אחת השחוקות בעברית, אבל זו מילה גדולה. להתראות משמעו להיות מעורב במבט הדדי. כדאי לחשוב על ביקור במוזיאון לא כהליכה לראות ציורים, אלא כהליכה להתראות איתם.

הדבר שדיוקן מציג הוא נוכחות אנושית סמויה, המתבטאת גם בחומר הנראה של הציור אבל אינה מסתכמת בו. הנוכחות הזאת היא מעין חנות עמוקה מאחורי חלון הראווה של הפָּנים. חלון הראווה עצמו עשיר ומעניין. עמידה מול דיוקן דומה לעמידה מול החנות הזאת. השלט על דלת הזכוכית מבשֵר שבעוד כמה דקות תיפתח הדלת, והבטחת התצוגה שבחלון הראווה תתממש עשרת מונים. אנו עומדים מול דלת הזכוכית ומצפים לפתיחת החנות; החפצים שוכנים באפלולית, מרצדים באור שלא ברור מה מקורו, ככוכבים על המדפים. ציורי דיוקן מעמידים אותנו במצב הזה — לנֶצח. הם מעוררים בנו תחושה עזה כי עוד מעט יבואו פתיחה וגילוי. אבל אנו חוזרים אל הציור אחרי חצי שעה, אחרי שבוע, אחרי 20 שנה — והשלט עודו שם, מכריז "הפתיחה בקרוב!" לכן ציור דיוקן מבקש מפגש שאינו יכול להיות חד־פעמי. […]"

(דרור בורשטיין, מתוך: אלה לא עוד שני ציורים. זה הדבר הנסתר שהופך שני אנשים לבני זוג, מוסף 'הארץ' 14.7.21)