[יהואש. סופר ומשורר יידי, מתרגם התנ"ך ליידיש]

יידיש. סרט נפלא של נורית אביב שראיתי בפסטיבל הדוקו.טקסט של הספריה הלאומית. שבעה צעירים, ממקומות שונים בעולם (ברלין, פריז, ווילנה, וורשה, תל אביב) מספרים בשפות שונות על אהבתם ותשוקתם ליידיש. מרואיינים שקשה להסיר מהם את המבט, צילום נהדר שנע בין פנים לחוץ ושפה מענגת. כל אחד מהמרואיינים מציג משורר אהוב ומקריא שיר שלו ביידיש. פשוט יפהפה.

"מי שהכיר את זך יודע שבשיחות עמו, גם כאלה שנעשו בפומבי מול כיתות תלמידים או קהל, הוא היה לעתים קרובות מלאכותי ונעדר כנות, מחליף בקלות נאמנויות, אירוני עד תוקפנות, מלא חשבונות. בכל פעם שהייתי עד לזה נזכרתי בדבריו של גרשום שלום על עגנון, שגם עליו אמרו רבים שהכירוהו שהיה רוב הזמן חסר כנות, מחליף עמדות בקלות וכ"ה: עגנון, לדעת שלום, "הקיף עצמו בתיאטרון (תיאטר בלשונו) כדי להגן על עצמו; כדי לשמור על האוטונומיה האמנותית שלו".

נזכרתי בזה משום הפער העצום בין נוכחותו המתעתעת של זך החי לבין עוצמתם הרגשית של שיריו. ואמנם, כמו אצל עגנון, ההתנהגות החיצונית לא היתה אלא קליפת הגנות לעולם המתגלה בדיבור השירי. בדיבור השירי ידע זך לגלף מתארים פשוטים וחותכים המסוגלים להבעית בעוצמתם הרגשית, ובהם, מעט מתחת לדוק האירוני ולטון המריר, ניבט תום־לב גמור, כאב חשוף או היפוכו החשוף לא־פחות.

כשזך היה קורא את שיריו היה מתרחש לעתים חיבור בין נוכחותו הגופנית, הארצית, המסובכת, לבין נוכחותו הפנימית המזוקקת, והתוצאה היתה מרשימה ומזעזעת בעוצמתה."

(אריאל הירשפלד, זה שהוליד את הלשון האוחזת את הדיבור השירי, תרבות וספרות 'הארץ', 9.11.20)

"אתה אוהב להיות מאייר?

אני חושב שיש מעט אנשים שיש להם הזכות לעבוד במה שהם אוהבים, שזה מרתק אותם. זה לא אומר שאין ימים של תסכולים, של תחושה שהמתנה נלקחה ממך ושהיד שוקלת טונה. זה קורה. אתה אומר לעצמך – גמרנו, זהו זה. אין יום שאני לא בסטודיו, אבל יש ימים שהשולחן שלי ריק. מזל שיש לי לאן לצאת – אני יוצא לגינה. הרבה צמחים כבר מתו אצלי בגלל עודף מים."

(אבנר כץ מתוך ראיון ל"ספר המאיירים הגדול", בהוצאת מוזיאון ישראל ועם עובד, קיץ 1998)

maira

[מיירה קלמן, האוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס, מאת גרטרוד סטיין]

אקסצנטריות. פתאום הבנתי מהו הדבר שמושך את הלב, באיורים ובספרים של מיירה קלמן (מלבד החופש מעורר הקנאה, לעשות מה שבא לה). רבות מהדמויות שהיא בוחרת לצייר ולספר עליהן הן אקסצנטריות, כך גם הנושאים לספרים (ספר על נשים שעומדות על דשא, למשל) או התערוכות שהיא מציגה. למרות החזות השקטה והסולידית שלה, מיירה קלמן היא דמות אקסצנטרית.