מזל טוב, יש לו היום יומולדת!

בוקר שבת. אני קוראת במיטה בספר שבעה ימים אביב בשנה של סיון בסקין. הוא מסתובב אלי, מחבק אותי ואומר: "את קוראת בספר כל כך קטן". "הספרים מתכווצים", אני אומרת. "או שאנחנו גדלנו", הוא אומר. "אני זוכר, כשהייתי קטן, הספרים היו ענקיים".

הוא: נולדתי עם עניבה ומגבעת, כך היה נהוג אז.

הוא מצלם בניין מהחלון. בניין שהולך ונבנה, קומה אחר קומה. רישומים מופשטים שרק הוא רואה אותם – קו, כתם, וביניהם תנועה. יצירת מופת קונסטרוקטיביסטית, במלוא מובן המילה.

שוב הגיעה העונה הזו בשנה, בה הוא ואני נאלצים, בשל תפקידנו כמפקחים מטעם, לסור לאתרי הטבע הקרובים לביתנו, להעפיל אל ההרים, להשפיל אל הגאיות ולוודא באופן אישי: שכל הרקפות פורחות, הכלניות מאדימות והשקדיות יפהפיות.

קודם הוא חזר מהמכולת נסער ואמר: "את לא שומעת שמישהו דופק בדלת כבר חצי שעה?" ניגשתי אל הדלת ושם הוא היה – חילזון שמנמן, מבוייש, בגיל העמידה, מטפס בשקט ובדבקות על המשקוף.

[תצלום שלו]

אתמול חגגנו לו יומולדת בעמק הצבאים ובקפה של חרל"פ, אחר כך הלכנו לשוק (בבית אכלנו עוגת גזר ושיחקנו בחבילה עוברת).

הבוקר, בדרך לסופר, שוב התווכחנו מה הדרך הכי קצרה לנסוע. הוא ניסה להוכיח לי באותות ובמופתים שהדרך שלו הרבה יותר קצרה, הגיונית ומהירה, הוא הראה לי על המפה, ספר קילומטרים… אבל אני לא מתרשמת, אני נוהגת על פי הרגש. יש לי בראש מפה משלי, שמבוססת על תחושות, מחשבות ודרכים שאני אוהבת או לא. מספר קילומטרים, מהירות ויעילות בכלל לא קשורים לעניין (זה מזכיר לי את הסיפור שמיירה קלמן מספרת בכל הרצאה על איך אמא שלה מציירת את מפת ארצות הברית. תל אביב נמצאת במפה הזו וגם הכפר שנולדה בו ברוסיה, והיא ממקמת בה ערים וארצות באופן מאוד אישי ואינטואיטיבי).

הוא הכין קפוצ'ינו עם מקדחה.