הוא מצלם בניין מהחלון. בניין שהולך ונבנה, קומה אחר קומה. רישומים מופשטים שרק הוא רואה אותם – קו, כתם, וביניהם תנועה. יצירת מופת קונסטרוקטיביסטית, במלוא מובן המילה.

שוב הגיעה העונה הזו בשנה, בה הוא ואני נאלצים, בשל תפקידנו כמפקחים מטעם, לסור לאתרי הטבע הקרובים לביתנו, להעפיל אל ההרים, להשפיל אל הגאיות ולוודא באופן אישי: שכל הרקפות פורחות, הכלניות מאדימות והשקדיות יפהפיות.

קודם הוא חזר מהמכולת נסער ואמר: "את לא שומעת שמישהו דופק בדלת כבר חצי שעה?" ניגשתי אל הדלת ושם הוא היה – חילזון שמנמן, מבוייש, בגיל העמידה, מטפס בשקט ובדבקות על המשקוף.

map

הבוקר, בדרך לסופר, שוב התווכחנו מה הדרך הכי קצרה לנסוע. הוא ניסה להוכיח לי באותות ובמופתים שהדרך שלו הרבה יותר קצרה, הגיונית ומהירה, הוא הראה לי על המפה, ספר קילומטרים… אבל אני לא מתרשמת, אני נוהגת על פי הרגש. יש לי בראש מפה משלי, שמבוססת על תחושות, מחשבות ודרכים שאני אוהבת או לא. מספר קילומטרים, מהירות ויעילות בכלל לא קשורים לעניין (זה מזכיר לי את הסיפור שמיירה קלמן מספרת בכל הרצאה על איך אמא שלה מציירת את מפת ארצות הברית. תל אביב נמצאת במפה הזו וגם הכפר שנולדה בו ברוסיה, והיא ממקמת בה ערים וארצות באופן מאוד אישי ואינטואיטיבי).