[תצלום שלו]

אתמול חגגנו לו יומולדת בעמק הצבאים ובקפה של חרל"פ, אחר כך הלכנו לשוק (בבית אכלנו עוגת גזר ושיחקנו בחבילה עוברת).

הבוקר, בדרך לסופר, שוב התווכחנו מה הדרך הכי קצרה לנסוע. הוא ניסה להוכיח לי באותות ובמופתים שהדרך שלו הרבה יותר קצרה, הגיונית ומהירה, הוא הראה לי על המפה, ספר קילומטרים… אבל אני לא מתרשמת, אני נוהגת על פי הרגש. יש לי בראש מפה משלי, שמבוססת על תחושות, מחשבות, דרכים שאני אוהבת ולא אוהבת. מספר קילומטרים, מהירות ויעילות בכלל לא קשורים לעניין (זה מזכיר לי את הסיפור שמיירה קלמן מספרת בכל הרצאה על איך אמא שלה מציירת את מפת ארצות הברית. תל אביב נמצאת במפה הזו וגם הכפר שנולדה בו ברוסיה, והיא ממקמת בה ערים וארצות באופן מאוד אישי ואינטואיטיבי).

הוא הכין קפוצ'ינו עם מקדחה.

הוא העביר קיפוד קטן את הכביש.

יש לו יומולדת! רולדת גזר טעימה, זיקוקים ובלונים שמתגלגלים בין הרגליים (יומולדת-סגר).

הוא הכין ריבת תאנים טעימה נורא.

חם כל כך. באמצע הלילה, כשהאוויר עמד ואנחנו נזלנו, הוא אמר: "חבל שאין שלט מיוחד כזה שאפשר ללחוץ בו על Forward" ." Forward לאן?" שאלתי, "לבוקר?", "לא, לחורף", הוא ענה.

[תצלומים שלו]

לפני חודש בערך, ביום חם במיוחד, ביקרנו בפעם הראשונה בתחנה לחקר ציפורי ירושלים שליד גן הוורדים וקנינו מתקן להאכלת צופיות. הוא מילא את המתקן במי סוכר ותלה אותו על קונסטרוקציה יפה שבנה מענפים. מאז הן באות, אחת אחת ובאין רואה, או בקבוצות קטנות ורועשות, לפטפט, לרכל, או סתם ללגום משהו בבר השכונתי החדש. מדי פעם מגיע גם איזה בחור, יונק דבש גברתן, לעשות פוזות. הגינה נראית כמו ג'ונגל בזעיר אנפין. הוא מאוהב. עומד כל היום ליד החלון ומחכה להן, עוקב אחריהן ומצלם אותן. כשקנינו את המקינטה הייתי צריכה להתחרות איתה על תשומת ליבו. עכשיו אני כבר במקום השלישי: צופיות, מקינטה ואני.

---

התברר שהגינה הקטנטנה שלנו היא מרכז שוקק חיים לציפורים בכלל… הוא יודע לזהות אותן לפי צליל קולן או לפי מראן ומונה אותן באוזניי: צופית, עורב אפור, ירגזי, שחרור, דררה, בולבול, שלדג, דרור, ירקון, סיס (באוויר), צוצלת, יונים (ואולי גם עורבני וסבכי שחור כיפה).

והוא, שכל הזמן נחמד אלי.

מסורת. הוא הכין ריבתותים לכבוד המצות.