"[…] ואחר כך שוב חוזרים לדבר. איך בכלל מתחילה פתאום מלחמה. איך פתאום יודעים שכל הדרכים נגמרו ואין ברירה אלא רק דרך המלחמה. כי הלוא בין מלחמה למלחמה יש אין מלחמה, איך זה פתאום נגמר האין מלחמה והופך להיות יש מלחמה? אבל זה לא אנחנו התחלנו, זה הם התחילו, אנחנו לא עשינו להם שום דבר, ואנחנו רצנו למלחמה בשבת יום כיפור רק כדי שלא להישמד במלחמה הפתאומית הזאת שכפו עלינו ככה לפתע פתאום. כי הלוא היא לא התחממה מעט מעט אלא היא פתאום ובבת אחת לפתע נפלה עלינו בכל כוחה, ורק בנס לא התרסקנו לגמרי. כמו תאונת דרכים מחרידה נפלה עלינו בבת אחת. אבל לא, מתמרמר כעת מישהו, מלחמות אינן נופלות מן השמים, מלחמות הן החלטות. מלחמות אינן כמו נד שיטפון הרים פתאומי, ולא כמו רעש אדמה פתאומי, שאי אפשר לשער מראש, מלחמות הן החלטות מחושבות של בני אדם. […] מלחמה רק עושה עוד מלחמה, ושום מלחמה לא מנעה שום מלחמה. […] אנחנו לא הצלחנו במלחמה והם לא יצליחו במלחמה. מה נשאר? שלא במלחמה. ושצריך להיפגש בלי מלחמה. כן. ושזו טעות נוראה לעשות מלחמה, שמשלמים עליה בהכי יקר ביותר שבעולם ולא משיגים כלום. מפני ששום מלחמה לא השיגה כלום אלא רק את המלחמה שאחריה. […]"

(ס. יזהר, גילוי אליהו, עמודים לספרות עברית בעריכת ניצה בן ארי, הוצאת זמורה ביתן)

"אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ."

(בראשית ג' טז)

 


 

womanpro

[…] בלעדיות סמכות הדעת היתה הדבר עליו גברים ביקשו להגן, ולעגן אותו, באלף חוקים ותקנות, שימנעו מנשים לקחת חלק באותה בלעדיות סמכות הדעת שהיתה שמורה לגברים. אז מה עשו גברים שנחונו בכל המעלות, בכל הזכויות, בכל הסמכויות, בכל רשות הדיבור? […] הם קודם כל עשו 'הפרד ומשול': הם הפרידו בין אנשים חופשיים לבין עבדים, בין גברים לבין נשים, בין לבנים לבין שחורים.

נשים חושבות אחרת. נשים חושבות שכל בני האדם שווים, שהמילה אויב, היא מילה שאיננה קיימת בלקסיקון. כל אדם שווה לרעהו, לכל אדם זכות בחירה, לכל אדם זכות לחיים, לכל אדם זכות לאחווה, לכבוד, לשיוויון, לחירות, לשלום, ורק מי שמטפח אינטרסים שליליים של כוחנות, של אלימות, של כיבוש, של דיכוי, הוא זה שיוצר מציאות של הפרדה ושלטון וכיבוש ודיכוי. זו מחשבה גברית פטריארכלית, שרואה מלחמה וכיבוש והפרדה ודיכוי וניצול ושיעבוד וקולוניאליזם ועבדות וכל הדברים הרעים האלה, שעדיין משפיעים כל כך לרעה על העולם, זה בגלל שלנשים לא היתה זכות להשמיע את קולן, אף פעם, בשום מקום. […]"

(דברים מתוך ההרצאה של רחל אליאור, סבתא לא ידעה קרוא וכתוב)

7 up

אתמול ראינו את החלק הראשון של "63 אפ", הפרק החדש בסידרה הנהדרת של מייקל אפטד, שמתעדת את חייהם של ילדים בריטיים מדי 7 שנים, מאז שהיו בני 7. סידרה שתמר ואני ראינו מההתחלה, מהפרק הראשון "7 אפ" (אי שם בשנות השמונים) והתאהבנו בגיבוריה, כמה מהם שובי לב במיוחד, שהפכו כמעט לבני משפחה. אחר כך המשכנו לעקוב אחר ההתבגרות שלהם לאורך השנים (לא בטוחה שראיתי את כל הפרקים) וכעת הם כבר בני 63. התבוננות ממוקדת בילדים שהפכו למבוגרים, ובגלגולים השונים שעברו לאורך השנים, שיש בה משהו מציצני ופילוסופי, אנושי כל כך. ככל שהשנים עוברות, המונטאז' הקולנועי עשיר ומרתק יותר, מקפץ בין גילאים, תקופות, אופנות ומצבי רוח. סידרה שמעוררת הזדהות, אמפתיה והשוואה (אלינו) בכל פעם מחדש.

angel.jpg

"אין אדם יכול לחיות בלי אמון תמידי במשהו בלתי-ניתן-להריסה שבו, אף כי הבלתי-ניתן-להריסה, כמו גם האמון בו, עשויים להישאר נסתרים מפניו תמיד. אחת מאפשרויות הביטוי של הסתר זה היא האמונה באל אישי."

(פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, מגרמנית: שמעון זנדבנק, עם עובד)

 


 

light blue

"…החילוניות אינה אג'נדה אידיאולוגית. היא יסוד הפרוש בתוך חיי התרבות מאז ומתמיד והוא מצוי (בשלום גמור) גם בחיי הדת והמסורת (רק בתקופת הרנסנס צמחה המלה שבישרה אותה, ה"הומניזם", ורק מימי ההשכלה והעימות הפוליטי בין ההשכלה לבין האורתודוקסיה צמחה המלה הזאת ועמה האיבה הגלויה בין התחומים). והרי יש חילוניים א־תיאיסטים ויש חילוניים מאמינים בכל מיני אלוהויות, ואפילו ב"אלוהים הרגיל" (כניסוחה הנוגע ללב של אורלי קסטל־בלום), ויש ביניהם דמוקרטים ויש לאומיים ויש סוציאליסטים מסורתיים ויש ניאו־סוציאליסטים וכיו"ב. החילוניות אינה אמונה אלא תנאי וחובה. היא תנאי החירות לחשוב, להאמין ולבטא, והיא החובה לשמור על התנאי הזה בכל אדם ובכל קהילה. ומעל התנאי והחובה תלוי מופת. הוא מופת החקירה והחיפוש אחר האמת בכלי המחקר האנושיים. זהו מעין שילוש: תנאי, חובה ומופת. כישלונה האדיר של החילוניות, הלאומיות, היה כרוך בהפרת התנאי והחובה של החילוניות ובהפרת העיקרון המדעי העמוק, המופת של החילוניות.

…היסוד החילוני, ששורשו הוא קדושת החירות של האדם, אינו יכול להיות דומה לדת "כי אין לו משיח ואין לו דגלים" (אלתרמן, "מעבר למנגינה"), כי הקדושה שבו נוגעת בדיוק במה שהתרבות והמסורת אינה מסוגלת לקדש: הגורל הקונקרטי של האדם, ניסיונו הממשי, המפורט עד דק, כאבו החד־פעמי, בלא קשר למקורו האתני, הדתי או המגדרי."

(אריאל הירשפלד, הערה על החילוניות הישראלית, מוסף תרבות וספרות 'הארץ' 11.11.19)

light blue

אוהבת להיתקל במקרה בספרים, שלא שמעתי עליהם ולא ידעתי על קיומם, ולגלות בהם עולמות לא מוכרים. כמו הספר 'אני לא היכרתי את אנרי קוריאל' של ראובן מירן, שמצאתי ב'מגדלור' כשירדתי מקומת הגלריה לקומת החנות. אוסף של מסות אישיות שנכתבו על דמויות שהקסימו אותו ומשכו את ליבו – אידיאליסטים, אנרכיסטים, לוחמי חירות, משוררים ואמנים, שאת רובם לא פגש, אבל גרמו לו לצאת למסע פיזי או ספרותי בעקבותיהם ולכתוב עליהם באהבה רבה.


"אני לא הכרתי את אנרי קוריאל. הוא היה קומוניסט במובן הטהור והמקורי של המילה. אני לא קומוניסט ומעולם לא הייתי טהור בשום מובן. אז מה מושך אותי לאנרי קוריאל? אין לי תשובה ברורה לשאלה הפשוטה הזו. האם זה הרצון להחזיר את הזמן לאחור? געגועים רומנטיים לתקופה שבה האמנתי כי אפשר "לשנות את העולם"? געגועים לעצמי, כלומר למה שיכולתי להיות אלמלא הייתי למה שאני? […]"

(ראובן מירן, אני לא הכרתי את אנרי קוריאל, סיפורי מסות, נהר ספרים)