"[…] תן לי רגע תיאור קצר, לסיום, של המהפך שעברת מכהנא לשמאל של הפורום המשותף.

זה היה כשכמה שנים אחרי המלחמה עברנו דירה. זה היה חופש גדול בין ט' לי' אצלי, והתחלתי לנשנש סיגריות. יום אחד ירדתי למטה והגנן הציע לי סיגריה. איך קוראים לך? גילי. ואיך קוראים לך? עלי, אני ממזרח ירושלים. ואנחנו יושבים ומדברים ולמחרת שוב, וכל יום. זה נהיה מין זמן איכות כזה. אבל שאלתי את עצמי, מה אני עושה? אני יושב עם ערבי? ההיכרות עם עלי שינתה לי את החיים. אמרתי שאני לא מוכן להיות בנאדם כזה ששונא את כל השחורים/ הדתיים/ הערבים. אני לא כזה. ההיכרות הזאת… לימים הוא היה בחתונה שלי ושל אשתי. זה שינה את חיינו."

(ניר גונטז' בשיחה עם גילי מייזלר, מוסף שבת של 'הארץ', 29.4.22)


"אה," אמר המישהו, "אני ארנב."

"ארנב?!!" צעק איתמר, "אתה ארנב?!" והוא קפץ ממקומו והתחיל לברוח. אבל פתאום עצר והביט אל הארנב הקטן.

"אתה לא נראה לי רע," אמר איתמר.

"אני לא רע," אמר הארנב.

"וגם אין לך הרבה שיניים."

"רק בפה," אמר הארנב והראה לו."

(איתמר פוגש ארנב, דויד גרוסמן, איורים: אורה אייל, הוצאת עם עובד)

[…] אם אנחנו רוצים לשפר דברים, קשה לי להאמין שהגבלת הזרימה החופשית של ספרות היא הדרך היעילה להשיג את זה. עבורי, כתיבה היא לא ספורט קבוצתי. אני לא כותב עבור נבחרת פקיסטאן או נגד נבחרת ישראל. כשקוראים ספר, זה הזמן היחיד בחיינו שבו אנחנו לגמרי לבד, אבל למעשה מכילים בתוכנו גם את המחשבות שלנו וגם את המחשבות של אדם אחר — הכותב. זה משהו מדהים, ייחודי וחזק. אני מאמין שכתיבת ספרות היא דרך להשפיע על אנשים ולפתוח אותם לדרכי מחשבה חדשות. אין שום ניגוד בין ההזדהות שלי עם הפלסטינים לרצון לאפשר לישראלים לקרוא אותי, ואני לא מוכן שתהיה בעולם שפה שלא אסכים שהספרים שלי יתורגמו אליה".

(מוחסין חאמיד, מתוך כתבה של רונן טל, 'הארץ', 19.4.22)

"[…] ואחר כך שוב חוזרים לדבר. איך בכלל מתחילה פתאום מלחמה. איך פתאום יודעים שכל הדרכים נגמרו ואין ברירה אלא רק דרך המלחמה. כי הלוא בין מלחמה למלחמה יש אין מלחמה, איך זה פתאום נגמר האין מלחמה והופך להיות יש מלחמה? אבל זה לא אנחנו התחלנו, זה הם התחילו, אנחנו לא עשינו להם שום דבר, ואנחנו רצנו למלחמה בשבת יום כיפור רק כדי שלא להישמד במלחמה הפתאומית הזאת שכפו עלינו ככה לפתע פתאום. כי הלוא היא לא התחממה מעט מעט אלא היא פתאום ובבת אחת לפתע נפלה עלינו בכל כוחה, ורק בנס לא התרסקנו לגמרי. כמו תאונת דרכים מחרידה נפלה עלינו בבת אחת. אבל לא, מתמרמר כעת מישהו, מלחמות אינן נופלות מן השמים, מלחמות הן החלטות. מלחמות אינן כמו נד שיטפון הרים פתאומי, ולא כמו רעש אדמה פתאומי, שאי אפשר לשער מראש, מלחמות הן החלטות מחושבות של בני אדם. […] מלחמה רק עושה עוד מלחמה, ושום מלחמה לא מנעה שום מלחמה. […] אנחנו לא הצלחנו במלחמה והם לא יצליחו במלחמה. מה נשאר? שלא במלחמה. ושצריך להיפגש בלי מלחמה. כן. ושזו טעות נוראה לעשות מלחמה, שמשלמים עליה בהכי יקר ביותר שבעולם ולא משיגים כלום. מפני ששום מלחמה לא השיגה כלום אלא רק את המלחמה שאחריה. […]"

(ס. יזהר, גילוי אליהו, עמודים לספרות עברית בעריכת ניצה בן ארי, הוצאת זמורה ביתן)

"אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ."

(בראשית ג' טז)

 


 

womanpro

[…] בלעדיות סמכות הדעת היתה הדבר עליו גברים ביקשו להגן, ולעגן אותו, באלף חוקים ותקנות, שימנעו מנשים לקחת חלק באותה בלעדיות סמכות הדעת שהיתה שמורה לגברים. אז מה עשו גברים שנחונו בכל המעלות, בכל הזכויות, בכל הסמכויות, בכל רשות הדיבור? […] הם קודם כל עשו 'הפרד ומשול': הם הפרידו בין אנשים חופשיים לבין עבדים, בין גברים לבין נשים, בין לבנים לבין שחורים.

נשים חושבות אחרת. נשים חושבות שכל בני האדם שווים, שהמילה אויב, היא מילה שאיננה קיימת בלקסיקון. כל אדם שווה לרעהו, לכל אדם זכות בחירה, לכל אדם זכות לחיים, לכל אדם זכות לאחווה, לכבוד, לשיוויון, לחירות, לשלום, ורק מי שמטפח אינטרסים שליליים של כוחנות, של אלימות, של כיבוש, של דיכוי, הוא זה שיוצר מציאות של הפרדה ושלטון וכיבוש ודיכוי. זו מחשבה גברית פטריארכלית, שרואה מלחמה וכיבוש והפרדה ודיכוי וניצול ושיעבוד וקולוניאליזם ועבדות וכל הדברים הרעים האלה, שעדיין משפיעים כל כך לרעה על העולם, זה בגלל שלנשים לא היתה זכות להשמיע את קולן, אף פעם, בשום מקום. […]"

(דברים מתוך ההרצאה של רחל אליאור, סבתא לא ידעה קרוא וכתוב)