[מחשבות בעת שטיפת כלים] מה נחלתי מאבותי? מהצד העיראקי (אמא): ביתיות, פסיביות מתונה, התייחסות חשדנית כלפי מושג הזמן ותשוקה לחצילים. מהצד הספרדי (אבא): נאיביות, אופטימיות, אהבת אדם, התייחסות משועשעת כלפי מושג הזמן וחיבה יתירה לבצקים ומקרונים ברוטב עגבניות (עם הדיוק והמעשיות הייקים, אין לי דבר).

סינמה סבאיא.

אורי קליין.

---

סוף תקופה. האחרון בין הכותבים לעיתונות, שאהבתי לקרוא וחיכיתי לטקסטים שלהם (עלי מוהר ב'העיר', יורם ברונובסקי, יואל מרקוס ודניאל רוגוב ב'הארץ').

"[…] לפני פרוץ המלחמה נהג מוריסו לצאת מהבית מדי יום ראשון עם שחר, עם חכת במבוק ביד וקופסת פח על הגב. הוא נסע ברכבת לאָרזֶ'נטיי, ירד בקולומב, ארז'נטיי וקולומב הן ערי לוויין צפונית-מערבית לפריז, והלך ברגל לאי מאראנט. כאשר הגיע למעוז חלומות זה, הטיל את החכה ודג עד רדת הלילה.

מדי יום ראשון פגש שם איש קטן-קומה, עגלגל ועליז בשם מר סובאז', בעל חנות סדקית ברחוב נוטרדאם-דה-לורט, גם הוא חובב דיג מושבע.

לא פעם היו מבלים זה לצד זה מחצית מהיום, החכות ביד והרגליים מתנודדות מעל המים, ורִגשות ידידוּת נולדו בלבם זה כלפי זה.

היו ימים שלא דיברו. לפעמים שוחחו, אבל הם הבינו זה את זה גם ללא מילים, כיוון שחלקו טעמים דומים ותחושות זהות.

בבקרים אביביים, לקראת השעה עשר, כששמש מפיחה חיים השיטה על מי הנהר השוקטים שובל קטן של ערפל שנשטף עמם, ושפכה על גבם של שני הדייגים הנלהבים חמימות נעימה של עונה חדשה, אירע שמוריסו אמר לשכנו: "אה! כמה נעים!" ומר סובאז' היה עונה לו: "אני לא מכיר דבר שישווה לזה." ודי היה להם בכך כדי להבין ולהוקיר זה את זה."

(גי דה מופסאן, שני רעים, מצרפתית: רמה איילון, פרויקט הסיפור הקצר)

א. ב. יהושע.

אלי מזרחי.

אילן גילאון.

"[…] תן לי רגע תיאור קצר, לסיום, של המהפך שעברת מכהנא לשמאל של הפורום המשותף.

זה היה כשכמה שנים אחרי המלחמה עברנו דירה. זה היה חופש גדול בין ט' לי' אצלי, והתחלתי לנשנש סיגריות. יום אחד ירדתי למטה והגנן הציע לי סיגריה. איך קוראים לך? גילי. ואיך קוראים לך? עלי, אני ממזרח ירושלים. ואנחנו יושבים ומדברים ולמחרת שוב, וכל יום. זה נהיה מין זמן איכות כזה. אבל שאלתי את עצמי, מה אני עושה? אני יושב עם ערבי? ההיכרות עם עלי שינתה לי את החיים. אמרתי שאני לא מוכן להיות בנאדם כזה ששונא את כל השחורים/ הדתיים/ הערבים. אני לא כזה. ההיכרות הזאת… לימים הוא היה בחתונה שלי ושל אשתי. זה שינה את חיינו."

(ניר גונטז' בשיחה עם גילי מייזלר, מוסף שבת של 'הארץ', 29.4.22)

---

"אה," אמר המישהו, "אני ארנב."

"ארנב?!!" צעק איתמר, "אתה ארנב?!" והוא קפץ ממקומו והתחיל לברוח. אבל פתאום עצר והביט אל הארנב הקטן.

"אתה לא נראה לי רע," אמר איתמר.

"אני לא רע," אמר הארנב.

"וגם אין לך הרבה שיניים."

"רק בפה," אמר הארנב והראה לו."

(איתמר פוגש ארנב, דויד גרוסמן, איורים: אורה אייל, הוצאת עם עובד)

[…] אם אנחנו רוצים לשפר דברים, קשה לי להאמין שהגבלת הזרימה החופשית של ספרות היא הדרך היעילה להשיג את זה. עבורי, כתיבה היא לא ספורט קבוצתי. אני לא כותב עבור נבחרת פקיסטאן או נגד נבחרת ישראל. כשקוראים ספר, זה הזמן היחיד בחיינו שבו אנחנו לגמרי לבד, אבל למעשה מכילים בתוכנו גם את המחשבות שלנו וגם את המחשבות של אדם אחר — הכותב. זה משהו מדהים, ייחודי וחזק. אני מאמין שכתיבת ספרות היא דרך להשפיע על אנשים ולפתוח אותם לדרכי מחשבה חדשות. אין שום ניגוד בין ההזדהות שלי עם הפלסטינים לרצון לאפשר לישראלים לקרוא אותי, ואני לא מוכן שתהיה בעולם שפה שלא אסכים שהספרים שלי יתורגמו אליה".

(מוחסין חאמיד, מתוך כתבה של רונן טל, 'הארץ', 19.4.22)

יהודה ליטני.