light blue

אוהבת להיתקל במקרה בספרים, שלא שמעתי עליהם ולא ידעתי על קיומם, ולגלות בהם עולמות לא מוכרים. כמו הספר 'אני לא היכרתי את אנרי קוריאל' של ראובן מירן, שמצאתי ב'מגדלור' כשירדתי מקומת הגלריה לקומת החנות. אוסף של מסות אישיות שנכתבו על דמויות שהקסימו אותו ומשכו את ליבו – אידיאליסטים, אנרכיסטים, לוחמי חירות, משוררים ואמנים, שאת רובם לא פגש, אבל גרמו לו לצאת למסע פיזי או ספרותי בעקבותיהם ולכתוב עליהם באהבה רבה.


"אני לא הכרתי את אנרי קוריאל. הוא היה קומוניסט במובן הטהור והמקורי של המילה. אני לא קומוניסט ומעולם לא הייתי טהור בשום מובן. אז מה מושך אותי לאנרי קוריאל? אין לי תשובה ברורה לשאלה הפשוטה הזו. האם זה הרצון להחזיר את הזמן לאחור? געגועים רומנטיים לתקופה שבה האמנתי כי אפשר "לשנות את העולם"? געגועים לעצמי, כלומר למה שיכולתי להיות אלמלא הייתי למה שאני? […]"

(ראובן מירן, אני לא הכרתי את אנרי קוריאל, סיפורי מסות, נהר ספרים)

degeldegel.jpg

"[…] ולזה אני כן מתגעגעת. שישראל תהיה חברת מופת, אור לגויים ואור ליהודים ולא רק אלטרנטיבה לקטסטרופה. היתה פה ישראליות שמעוגנת במקום, בנופים, באתרים, כולנו ידענו איפה זה עמק האלה, כולנו ידענו מה יותר צפוני — חדרה או גדרה, דור שלם צמח על השפה ורבדיה, למדנו פתגם כל יום, למדנו קטעים מהתנ"ך בעל פה, הכרנו עברית עשירה עם מלים נרדפות כמעט לכל מלה, למדנו לכתוב חיבור."

(פרופ' חנה יבלונקה בראיון לרותם שטרקמן ורוני לינדר, דה מארקר, 2.5.19)

zemahbar.jpg

(אלון עידן יכול להיות גם לא ציני או סרקסטי):

"… ונדמה לי שרחל שפירא היא אותו מיתר שמתנגן כאן כבר שנים ברטט, אותו שורש שמתארך מתחתינו ובתוכנו לאט ובשקט. ודווקא בגלל האיטיות והשקט גדולתה הציבורית כמו נחבאת, כמעט מוסתרת. ספק אם יש בישראל אדם שמייצג בהווייתו פער כה גדול בין ההון התרבותי שהוא נושא עמו לבין האנונימיות שבתוכה הוא מתקיים. פער שבא לביטוי בדרך כלל בתגובות מהסוג הזה: "מה, זה היא כתבה את זה?"

על חולים שמאושפזים במחלקות פנימיות אומרים כך: מאלה שעושים את הרעש ("אחות, אני מרגיש לא טוב, בואי!") אין מה לדאוג, הם יחיו; דווקא לשקטים, ללא מתלוננים, צריך לשים לב. ובאותו אופן, גם אותם אנשים שהדחף הטבעי שלהם הוא להסב את פניהם ולהגיף את תריסיהם הם אלו שלרוב מלאים דברים כמוסים, נדירים, חד-פעמיים, שלא תמיד מתגלים, ולכן כדאי — אפילו נדרש — לחפש אצלם בין המילים. מילים כאלה למשל: היי שקטה כאילו אין בך דופי | כאילו האוויר נותן לך הגנה | כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי | כאילו מעפר פורחת שושנה …"

(רשימה שחורה, מה בנוגע לפרס ישראל לרחל שפירא, אלון עידן, מוסף 'הארץ' 18.4.19)

zabar

"[…] כך שאפשר להמציא מין המצאה כזאת שלא תמות התקווה האנושית והישראלית שלנו. התקווה המפוכחת, המושכלת, היהודית מאוד במובן מסוים, אוהבת–האדם ואוהבת–העולם, שיהיה פה טוב למרבית בני האדם. ושכולם, או כמעט כולם, יספרו סיפורים ובוודאי יקשיבו לסיפורים, באמת יקשיבו. ושמתוך כך יתחילו בזה אחר זה לא להכאיב, או למצער להכאיב פחות.

אהבתי אותו אהבת נפש והיינו קרובים קרבת נפש. רובכם יודעים זאת. חשבתי שאעמוד כאן היום ולא יהיו עוד מלים והנה, עוד יש לי. יש לנו מלים ויש בהן הרבה כוח, וכוחן לא הולך למות. אבא השאיר לנו, ויש עוד אחרות, ויהיו עוד ריבואות. מלים משנות מבט, מלים משנות עולם. הן לא ימותו, ואנחנו עוד נגשים פה כמה תקוות. אבא, תודה."

(פניה עוז-זלצברגר על עמוס עוז)

fogel_1

"… רק תקופת חיים אחת לי, אחת ויחידה, מוגבלה בזמן ויקרים לי חיי. יקרים מכל אומות העולם וסכסוכיהן האוויליים. חיי לי לבדי ניתנו לחיותם עד כלות, עד קרקעיתם. איני רוצה לתיתם לאיש ואין איש רשאי לחמוס אותם ממני."

(דוד פוגל, מתוך הסרט: איבד פוגל את פוגל, בימוי: אילת עפרים, מתוך סדרת 'העברים')

"[…] אני אהבתי את הארץ הזאת ממבט ראשון, ואני ממשיך לאהוב אותה, למרות שהיא השתנתה מאז ללא היכר. איני יכול בכלל להעלות על דעתי לחיות בכל מקום אחר.

[…] אני אופטימי מטבעי (וכך נקראת גם האוטוביוגרפיה שלי). אני אופטימי למרות שהמוח האנאליטי שלי אומר לי משהו אחר. ראיתי בחיי הרבה דברים לא-צפויים – גם טובים וגם רעים – ועל כן אינני מאמין שיש דברים ש"מוכרחים" לקרות. זה תלוי גם בנו.

נכון, כשאני מסתכל בחדשות היום, קשה לי להיות אופטימי. כל כך הרבה מלחמות לא-נחוצות בכל חלקי העולם, כל כך הרבה סבל של חפים מפשע. עתידה של הארץ הזאת ממלא אותי בפחד. הסכסוך נראה אינסופי וחסר פתרון. אך בעיני, הפתרון ברור לגמרי – כל כך ברור שקשה לי להבין איך מישהו יכול שלא לראות אותו."

(אורי אבנרי, 10.9.17 'הארץ')