"[…] כוונתי לומר, שבאי־הודאות הקפקאית יש בין היתר גם אי־יאוש; כלומר, שהוא מסרב להביע ודאות ותוך כך הוא מסרב להכריז על יאוש. התקוה היחידה המקובלת עליו היא התקוה הנובעת מקיומן של אפשרויות רבות ומאי־יכולתו להכריע ביניהן. אילו היתה בו ודאות, היתה התקוה ניטלת ממנו, שהרי מספר האפשרויות היה מצטמצם לאחת. דרכו של קפקא אל התקוה אינה דרך הידיעה שאמנם ייוושע, אלא דרך חוסר הידיעה שלא ייוושע. האמונה המועטה שבו, מקורה לא בהתגלות, אלא בהעדר התגלות. […]"

(שמעון זנדבנק, מתוך סוף הדבר של: דרך ההיסוס, על אי הודאות וגילוייה ביצירת קפקא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ה)

window

דָּבָר יָפֶה עָשָׂה הָאָדָם: חַלּוֹן,

הַמַּפְרִיד בֵּין מַחֲשָׁבָה לְמַעֲשִׂים,

הַנּוֹתֵן לַבְּרִיּוֹת, בְּקֹצֶר יוֹמָן,

לִבְחֹר בֵּין הִשְׁתַּהוּת לְהֶמְשֵׁךְ,

לִבְרֹר בֵּין הִסּוּס לְנֶחֱרָצוּת,

כְּשֶׁהַזְּמַן בֵּין כֹּה וְכֹה

עוֹבֵר גַּם פֹּה וְגַם שָׁם.

(אורי ברנשטיין, מתוך ״משא טירזיאס״, הוצאת אבן חושן)

kohavit purple

"לא מעט מורים לספרות משניאים על התלמידים שלהם את קריאת הספרות לכל החיים. אחדים מהם באו מהאוניברסיטה, והם חושבים שבתיכון תפקידם הוא להכשיר דור של חוקרים. אבל מורה לספרות בתיכון לא צריך להכשיר חוקרים, כמו שמורה למוזיקה לא צריך לטפח מוזיקולוגים או מלחינים. מורה למוזיקה מפתה מאזינים ומורה לספרות צריכה לפתות קוראים. אני משתמש במילה "לפתות" כי תמיד האמנתי שחינוך והוראה הם עניין של פיתוי, עניין כמעט ארוטי. המורה שואף או שואפת להאהיב על התלמידים משהו שאהוב על המורה. כן. לפתות. בעצם, החינוך כפיתוי הוא רעיון של אריסטו. חשבת פעם על זה שהמילון של משרד החינוך מלא פעלים שנשאבים מתחום האלימות המינית? להחדיר ערכים, להעמיק ידע, להשריש אהבת ישראל, לפתוח ולנעוץ ולהרחיב ולזרוע. למה לא להחליף את הפעלים האלה בפעלים מתחום החיזור, הפיתוי וההיקסמות?"

 


 

"אהרן אפלפלד היה מאוד מאוד חסר ביטחון באותם הימים, בכול. הוא לימד אותנו 'תמול שלשום', זו היתה הפגישה הראשונה שלי עם 'תמול שלשום', בכיתה י"א או י"ב. הוא לימד יפה, הוא לימד ברגישות, אבל מה? הוא היה מהסס. תמיד מהסס. תמיד פוזל הצידה לבדוק אם יש לו לאן לסגת או איפה להסתתר."

(ממה עשוי התפוח? עמוס עוז משוחח עם שירה חדד, הוצאת כתר)

blue eyes.jpg

"… ההרגשה של חטא או אשמה, של חוסר יכולת לעמוד בפני המשימה,  האדם סוטה וסר מדרכו הנבחרת, בגלל חוסר ביטחון בכוחו להתמיד ולהגיע לתכלית הנכספת: "שני חטאים קדמוניים הם בבני האדם שמהם נובעים כל השאר: קוצר הרוח ורפיון הידיים. בעניין קוצר הרוח גורשנו מגן עדן ומשום רפיון הידיים אין אנו חוזרים לשם. (מצוטט על ידי פליקס וולטש, עמ' 88)

"… יש מטרה אבל אין דרך, מה שקרוי בפינו דרך אינו אלא היסוס", כותב קפקא באחד האפוריזמים שלו, ובאפוריזם אחר הוא מדגיש עד כדי כפירה את הדו-ערכיות של ההוויה הארצית: לפעמים נדמה לך שעליך מוטלת המשימה הזאת, בידיך הכוחות הדרושים לביצועה (לא יתר על המידה ולא פחות מן המידה), ובידיך הזמן הדרוש, גם הרצון הטוב לעבודה. מהו הדבר שמונע את הצלחת המשימה העצומה? אל תבטל זמנך בחיפוש אחר מה שמונע, אפשר שאינו קיים כלל. (אפוריזם מס. 26 מתוך וולטש, עמ' 75, 76)

(עולמו של קפקא, שרה לייב, אוניברסיטה משודרת, גלי צה"ל)

 

max

[Max Herrmann-Neisse, George Gross, 1925]

בסוף יום ארוך ומעניין (רווי בדיבורים), חיפשתי מקום שקט להירגע בו, לפני שחוזרת הביתה. הרגליים הובילו אותי לספרייה של האוניברסיטה, שהרבה שנים לא ביקרתי בה. לא זכרתי באיזו קומה אהבתי לשוטט, אבל הרגליים זכרו – מדפי הספרים של הספרות הגרמנית בקומה 4. ספרייה שאני יכולה להתמצא בה בגישוש-מישוש (העיניים והאצבעות מתרוצצות על מדפים ארוכים של ספרים בגרמנית, שביניהם מבצבצים פה ושם תרגומים לעברית, ואז מאירות העיניים – אה, את זה אני מכירה… את זה אני אוהבת).

בלי לשים לב, מצאתי את עצמי ליד המדפים גדושי הספרים של קפקא ואודותיו. לקחתי ליד עותק ישן של 'סיפורים ופרקי התבוננות', שנפתח למרבה הפלא, ב'שער החוק'. אחר כך חיפשתי את 'דרך ההיסוס' של זנדבנק (שכבר אי אפשר למצוא בחנויות), ומצאתי שלושה עותקים, דהויים ורכים מרוב שימוש, עם הערות שוליים בעפרון. איזה יופי.

bernhard.jpg

"אנו חושבים שאנו יכולים להתחיל במשימה כזאת ובכל זאת, איננו מסוגלים, הכל פועל תמיד נגדנו ונגד משימה כזאת, לכן אנו מהססים ודוחים אותה עוד ועוד ואיננו מגיעים לעשותה, לכן הרבה עבודות רוחניות שצריך היה לעשותן לא נעשות, לכן טיוטות רבות כל כך שנמצאות בראשנו כל הזמן, שנים, עשרות שנים, נשארות בראשנו. אנו ממציאים כל מיני תירוצים שלא להתחיל בעבודה, אנו משביעים כל מיני רוחות, שהן רוחות רעות, כדי לא להתחיל במה שצריכים היינו להתחיל. זאת הטרגדיה של מי שרוצה לכתוב דבר מה, שהוא קורא שוב ושוב לכל מה שמכשיל את הכתיבה."

(תומס ברנהרד, 'מחיקה', מגרמנית: אברהם כרמל, הוצאת שוקן. הציטוט הפותח את הספר 'היה היתה')

yom

היום התחיל לאט, בהיסוס, התפתח בהדרגה עד שצבר ביטחון להפוך לצהריים, התקדם במתינות לעבר אחר-הצהריים… ואז, בדיוק כשכבר התרגלתי לנוכחותו והשלמתי עם קיומו, פתאום שקעה השמש והוא נעלם בחטף


'חליפות הכן והלא האופייניות לקפקא פירושן שאתה לא מתחייב ל"כן" אחד מסוים. אם אתה לא מתחייב לדרך מסויימת – שהרי אין דרך – ממילא אתה נמנע מן הסמכותיות הנדרשת ממי שמבשר דרך. אתה נמנע מלהטיל את עצמך על הקורא, או מן היומרה להכתיב לו מה לעשות כדי להגיע למטרה. אתה מבטל את מעמדך העליון עליו וחולק אתו את ההיסוס. אתה אומר לו שאינך יודע, ממש כמוהו. אתה מסיג את עצמך וחוסך לעצמך את המאמץ הנפשי האדיר שבהטלת עצמך על אחרים.
את מבנה היסוד הזה אני חולק אתו, וזוהי, נדמה לי, סיבה נוספת לעובדה שנתפסתי כל כך, במידה כמעט אובססיבית, להיבט זה שלו. הייתי אומר יותר מזה: שמבנה היסוד הזה מסביר לי לא במעט את דרכי, מחוץ ומעבר לקפקא.'

(שמעון זנדבנק, אבות ואחים, ממואר, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

[מזדהה עם זנדבנק ועם תפיסת העולם המהוססת של קפקא, יכולה לקרוא את הטקסט על יחסי הכותב-קורא גם כטקסט על יחסי מורה-תלמיד].

angel

ציטוט ליום הכיפורים: "לפני כמה שנים ראיתי את הסופרת אורלי קסטל-בלום בראיון טלוויזיוני עם גבי גזית. המראייין שאל אותה באורח פרובוקטיבי "תגידי, את מאמינה באלוהים?!" "כן," ענתה קסטל-בלום במבוכה מסוימת אך ללא היסוס והישירה אל המראיין את מבטה. "באיזה אלוהים?! הוסיף גבי גזית בקול רם ובאיזו אירוניה מתרוננת, וקסטל-בלום ענתה מיד, בקול עדין, רווי כנות ובאותו מבט ישר ונטול אירוניה: "הרגיל, אני חושבת." גבי גזית פנה אליה מתוך עולמה השסוע, המקוטב והמקובע של ההוויה הפוליטית הישראלית. הוא ידע שסופרת מוכשרת זו, המעזה להציג את המדינה היהודית בדרך כה ביקורתית ואכזרית, יכולה להיות רק אדם "חילוני". קסטל-בלום ענתה לו מתוך עולם אחר לחלוטין: עולם שאינו מקבל על עצמו את הקיטוב השטחי בין "דתיים" ו"חילוניים" ואינו מבין את מושגי האמונה בזיקה לפרוטוקול הפורמלי של הכיתות הדתיות השונות. האמונה באל בעולמה של קסטל-בלום היא עובדה עמוקה ומובנת מאליה, והיא נגזרת למעשה מן הלשון שבפיה. וכשהיא אמרה שאלוהיה הוא "אלוהים הרגיל", היא דיברה על אלוהים של העברית, של בני-האדם המדברים בה, הגבוה מכל תפילה, פולחן או פלפול תיאולוגי, ההווה בתוך הזהות היהודית הנוצרת בשפה הנשענת על המתחים הקיומיים האופייניים לה – בין העולם הזה והעולם העליון, בין הקודש והחול ובין ה"אני" והאלוהים. הכינוי "רגיל" שבפיה החזיר לו, לאלוהים, את ההיכרות האישית, הילדותית, המשפחתית, היומיומית והחיה, העושה אותו אמת של זהות ושל חיים."

(אריאל הירשפלד, רישומים של התגלות, חרגול הוצאה לאור, הוצאת עם עובד)