cadbw

[Garnette Cadogan]

"הליכה בעור שחור מגבילה את חוויית ההליכה, ולא מאפשרת את החוויה הרומנטית הקלאסית של ההליכה לבד. אני מוכרח להיות בחברת אנשים כל הזמן, וכך נמנעת ממני ההצטרפות למשוטטים הניו יורקים שקראתי עליהם וקיוויתי לצעוד בדרכיהם […]

כף רגל מתרוממת, כף רגל נוחתת, והכמיהה שלנו מעניקה לה תנופה בין מנוחה למנוחה. אנחנו כמהים להביט, לחשוב, לדבר, להתרחק, אבל יותר מכול אנחנו כמהים להיות חופשיים. אחנו רוצים את החופש וההנאה הגלומים בהליכה ללא פחד – בלי פחדם של אחרים – לכל מקום שנרצה. חייתי בניו יורק כמעט עשור ולא הפסקתי ללכת ברחובותיה המרתקים. ולא הפסקתי לכמוה אל הנחמה ההיא שמצאתי בילדותי ברחובות קינגסטון. ממש כפי שההיכרות עם רחובות ניו יורק קירבה אותי יותר ויותר להרגשה של בית, כך מנעה עצמה העיר ממני על ידי אותם רחובות בדיוק. אני הולך בהם, לפעמים בלתי נראה ולפעמים בולט מדי. וכך אני הולך, לכוד בין זיכרון לשכחה, בין זיכרון לסליחה."

(הולך בעור שחור, גארנט קדוגן, מתוך: לאהוב, לשוטט, להפליג, מאנגלית: רעות בן יעקב, הוצאת תשע נשמות)

Lytton Strachey

יום רביעי, 15 בספטמבר (1920)

"[…] ליטון התארח אצלנו מיום שישי עד יום שלישי. הלכנו ברגל עד קינגסטון תוך כדי שיחה, וחזרנו דרך המישורים תוך כדי שיחה. להוציא צללים שחולפים בו ומניחים אותו רגוז, הוא חביב כעת באופן עקבי. […] מאחר ובורכנו במזג אוויר נאה, יכולתי להשקיף מחלוני מבעד לעלי הגפן ולראות את ליטון יושב בכיסא נוח וקורא. הוא חבש מגבעת לבד לבנה ולבש את הבגדים האפורים הרגילים. ארוך והולך וצר כמו תמיד. נראה כה מתון ואירוני, זקנו בדיוק נגזז. כמו תמיד, הוא הותיר בי רשמים שונים: ברק, כנות עדינה אך קשת עורף, מהירות הבזק, משהו נרגז ונוקדני, משהו שחי ללא הפוגה, סובל, משקף מצבי רוח. עדיין הוא יכול להסתגר בדרך היהירה ההיא שהייתה מעוררת את חמתי. עדיין יכול להפגין עליונות עלי, לבוז לי – כלומר למוסר שלי, לא לשכלי. ובכן, אני יכולה לצעוד ולשוחח אתו שעות על גבי שעות."

(וירג'יניה וולף על ליטון סטרייצ'י, מתוך: חירות של רגע, פרקי יומן, מאנגלית: אלינוער ברגר, הוצאת כתר)

sportshoe.jpg

בשבת בבוקר נסעתי לפארק המסילה. הלכתי ורצתי, הלכתי ורצתי, עד לבית צפאפא ובחזרה. ראיתי הרבה אנשים הולכים, רצים, או נוסעים על אופניים. זוגות של נשים, קבוצות של גברים. (גברים מדברים ומקשקשים תוך כדי הליכה, הרבה יותר מנשים).

meshotet

"שיכרון חושים אוחז במי שצועד ארוכות ברחובות ללא מטרה. כוחה של ההליכה מתגבר עם כל צעד; הולכים ופוחתים פיתוייהן של החנויות, מסעדות הביסטרו, הנשים המחייכות, אך משיכתם המגנטית של פינת הרחוב הבאה, ערימת עלים רחוקה, שם של רחוב, מתחזקת עד שאין לעמוד בפניה. ואז תוקף אותו רעב. אין הוא רוצה לשמוע דבר על מאה האפשרויות להשביע אותו. כמו חיה סגפנית הוא חולף ברבעים לא מוכרים עד שהוא צונח בתשישות מוחלטת בחדרו, המנוכר לו, המקבל את פניו בקרירות."

(לשוטט, מאת וולטר בנימין, מגרמנית הראל קין, מתוך: לאהוב, לשוטט, להפליג, הוצאת תשע נשמות)

pinoccio.jpg

"[…] אבל ההנאה שעליה אני עומד לדבר היא לחלוטין ובמפורש תמימה. ביחס לבילויי הפנאי הליכה כמוה כחריש ודיג ביחס לעבודות התעשייה: היא פרימיטיבית ופשוטה; היא יוצרת מגע בינינו לבין אמא אדמה והטבע חסר התחכום; היא לא דורשת מכשור משוכלל כלשהו או ריגוש חיצוני. היא מתאימה גם למשוררים ולפילוסופים, ומי שמסוגל ליהנות ממנה לעומק ניחן בודאי ביכולת מסוימת של סגידה ל'התבוננות מלאכית'. עליו להיות מסוגל ליהנות מחברתו שלו ללא תמריצים מלאכותיים של עיסוק בפעילות גופנית אלימה יותר.

[…] ההלך האמיתי הוא זה שעצם העיסוק מסב לו הנאה; זה שאינו מתחסד דיו להתעלות מעל מידה של שביעות רצון עצמית מן הכושר הגופני הנדרש לעיסוקו, אך מאמץ שרירי הרגליים משני מבחינתו להרהורים שמעורר המאמץ; להתעמקות השקטה ולדמיון שמתעורר בצורה ספונטנית כל כך בהולכו ומחולל הרמוניה אינטלקטואלית שהיא בת לוויה טבעית לפסיעות המונוטוניות של כפות רגליו. רוכב אופניים או שחקן גולף אומרים לי, יכולים לתקשר כך עם עצמם בהפוגות שבין מכות הכדור או הפעלת הכלי. אבל הולך רגל אמיתי אוהב ללכת מפני שהמרחק הגדול מהסחות הדעת מעודד זרם שופע ורגוע של שלווה ובוננות מודעת למחצה. לכן אצטער אם בשל תענוגות רכיבת האופניים או כל בילוי פנאי אחר יצא מהאופנה המנהג הוותיק של טיול רגלי.

[…] את היום שבו הוכנסתי סופית בסוד מסתרי ההליכה מציינת אבן לבנה… אז ידעתי לראשונה את התחושה המענגת של עצמאות והתנתקות שממנה אפשר ליהנות במהלך טיול רגלי. חופשי מכל טרדות לוחות הזמנים של רכבות ומכונות מיותרות, אתה סומך על רגליך שלך, עוצר מתי שאתה רוצה, פונה לכל שביל שמושך את לבך, ופוגש מגוון יוצא דופן של חיי אדם בכל פונדק דרכים שאתה בוחר ללינת לילה… אינך חרד לכבודך, והמקטורן של החיים הרגילים כבר נשמט מעליך ונשכח כמו החבילה מעל כתפיו של הנוצרי."

(לסלי סטיבן, בשבחי ההליכה, מאנגלית: ניצה פלד, נהר ספרים)