legs

ללכת.

"[…] המהירות האופיינית להליכת האדם, למרות היותה איטית מריצה או נסיעה, מתגלה כמהירה מאד בהשוואה לעמידה במקום. מבחינה מסוימת נחווית מהירות ההליכה יותר מאשר מהירות הריצה. הריצה מייצרת רעש ורוח. המראות רועדים ברשתית מִטלטלות גולת העין בארובתה. ההליכה, על-שום מתינותה, בונה במחשבה קו ארוך שהתנועה חגה סביבו ואחוזה בו. אין זו הפלגה דמיונית: אתה ההולך תלוי על הקו הזה כעל חוט לא-נראה והקרקע הנוסעת תחתיך תומכת בך מנגד לו. היא חדלה מלהיות מצע לכובד היורד ממך. היא חדלה למשוך אותך. היא מציעה עצמה פתאום כיד תומכת. פתאום אתה יודע שאתה עליה, על פניה. וכמה מהותי ההבדל בין התנועה אל תוכה של האדמה לבין התנועה על פניה.

יותר מכך: אחרי כמה דקות של הליכה רצופה אתה מרגיש פתאום שמשהו דוחף ומושך אותך הלאה ומחולל בך קצב משלו. הוא דוחף אותך בכוח מוחשי לגמרי והמהירות שהוא יוצר מהירה יותר מכוונתך. הוא יסוד ההלאה. הוא אינו מתגלה מיד. רק אחרי כמה חודשים של הליכה רצופה, כמעט מידי יום, אתה מתחיל לחוש בו. זה מוזר ומפתיע. משהו שהוא לא אתה. משהו החל בך מתוך ההליכה, מתעורר מתוכה והופך למחולל העיקרי שלה. והוא קיים וודאי. ומאז – בכל הליכה אתה מתחבר אליו. נדמה שלא אתה הוא ההולך אלא הוא. וכשההליכה נמשכת זמן רב, למעלה משעתיים, ואתה כבר עייף למדי, ההלאה נושא אותך כמעט בלעדיך. […]

המחשבה, כשהיא צוללת בזמן ההליכה אל תוך ההלאה הזה, היא רואה בו מחוזות שאין רואים ומרגישים אותם בדרך-כלל […] ההליכה נראית אז כהימצאות הנכונה ביותר בתוך הזמן. כמין ביצוע שלו. הסכמה לתנועתו וניצולה המלא ביותר. משהו הדומה לנגינה, אבל פשוט יותר, מרוכז ובוהה כאחד, פעיל ונפעל כאחד."

(אריאל הירשפלד, לֵךְ לְךָ: מסה על הליכה, אודות, גיליון מס. 2, 8.6.2017)

שבת בבוקר. קמתי מוקדם, הלכתי במשך שעה ברחובות השכונה והקשבתי למוזיקה. הכנתי קפה לו ולי. ראינו עוד פרק נהדר בסידרת 'הטובות לקרב' (ששנת הקורונה והבחירה בביידן רק היטיבו עימה). קראתי את הטקסט הנפלא של דרור משעני על התרגומים של יהושע קנז, שפספסתי בשבוע שעבר. הולכת לסדר ולנקות.

cadbw

[Garnette Cadogan]

"הליכה בעור שחור מגבילה את חוויית ההליכה, ולא מאפשרת את החוויה הרומנטית הקלאסית של ההליכה לבד. אני מוכרח להיות בחברת אנשים כל הזמן, וכך נמנעת ממני ההצטרפות למשוטטים הניו יורקים שקראתי עליהם וקיוויתי לצעוד בדרכיהם […]

כף רגל מתרוממת, כף רגל נוחתת, והכמיהה שלנו מעניקה לה תנופה בין מנוחה למנוחה. אנחנו כמהים להביט, לחשוב, לדבר, להתרחק, אבל יותר מכול אנחנו כמהים להיות חופשיים. אחנו רוצים את החופש וההנאה הגלומים בהליכה ללא פחד – בלי פחדם של אחרים – לכל מקום שנרצה. חייתי בניו יורק כמעט עשור ולא הפסקתי ללכת ברחובותיה המרתקים. ולא הפסקתי לכמוה אל הנחמה ההיא שמצאתי בילדותי ברחובות קינגסטון. ממש כפי שההיכרות עם רחובות ניו יורק קירבה אותי יותר ויותר להרגשה של בית, כך מנעה עצמה העיר ממני על ידי אותם רחובות בדיוק. אני הולך בהם, לפעמים בלתי נראה ולפעמים בולט מדי. וכך אני הולך, לכוד בין זיכרון לשכחה, בין זיכרון לסליחה."

(הולך בעור שחור, גארנט קדוגן, מתוך: לאהוב, לשוטט, להפליג, מאנגלית: רעות בן יעקב, הוצאת תשע נשמות)

Lytton Strachey

יום רביעי, 15 בספטמבר (1920)

"[…] ליטון התארח אצלנו מיום שישי עד יום שלישי. הלכנו ברגל עד קינגסטון תוך כדי שיחה, וחזרנו דרך המישורים תוך כדי שיחה. להוציא צללים שחולפים בו ומניחים אותו רגוז, הוא חביב כעת באופן עקבי. […] מאחר ובורכנו במזג אוויר נאה, יכולתי להשקיף מחלוני מבעד לעלי הגפן ולראות את ליטון יושב בכיסא נוח וקורא. הוא חבש מגבעת לבד לבנה ולבש את הבגדים האפורים הרגילים. ארוך והולך וצר כמו תמיד. נראה כה מתון ואירוני, זקנו בדיוק נגזז. כמו תמיד, הוא הותיר בי רשמים שונים: ברק, כנות עדינה אך קשת עורף, מהירות הבזק, משהו נרגז ונוקדני, משהו שחי ללא הפוגה, סובל, משקף מצבי רוח. עדיין הוא יכול להסתגר בדרך היהירה ההיא שהייתה מעוררת את חמתי. עדיין יכול להפגין עליונות עלי, לבוז לי – כלומר למוסר שלי, לא לשכלי. ובכן, אני יכולה לצעוד ולשוחח אתו שעות על גבי שעות."

(וירג'יניה וולף על ליטון סטרייצ'י, מתוך: חירות של רגע, פרקי יומן, מאנגלית: אלינוער ברגר, הוצאת כתר)