שבת בבוקר. קמתי מוקדם, הלכתי במשך שעה ברחובות השכונה והקשבתי למוזיקה. הכנתי קפה לו ולי. ראינו עוד פרק נהדר בסידרת 'הטובות לקרב' (ששנת הקורונה והבחירה בביידן רק היטיבו עימה). קראתי את הטקסט הנפלא של דרור משעני על התרגומים של יהושע קנז, שפספסתי בשבוע שעבר. הולכת לסדר ולנקות.

cadbw

[Garnette Cadogan]

"הליכה בעור שחור מגבילה את חוויית ההליכה, ולא מאפשרת את החוויה הרומנטית הקלאסית של ההליכה לבד. אני מוכרח להיות בחברת אנשים כל הזמן, וכך נמנעת ממני ההצטרפות למשוטטים הניו יורקים שקראתי עליהם וקיוויתי לצעוד בדרכיהם […]

כף רגל מתרוממת, כף רגל נוחתת, והכמיהה שלנו מעניקה לה תנופה בין מנוחה למנוחה. אנחנו כמהים להביט, לחשוב, לדבר, להתרחק, אבל יותר מכול אנחנו כמהים להיות חופשיים. אחנו רוצים את החופש וההנאה הגלומים בהליכה ללא פחד – בלי פחדם של אחרים – לכל מקום שנרצה. חייתי בניו יורק כמעט עשור ולא הפסקתי ללכת ברחובותיה המרתקים. ולא הפסקתי לכמוה אל הנחמה ההיא שמצאתי בילדותי ברחובות קינגסטון. ממש כפי שההיכרות עם רחובות ניו יורק קירבה אותי יותר ויותר להרגשה של בית, כך מנעה עצמה העיר ממני על ידי אותם רחובות בדיוק. אני הולך בהם, לפעמים בלתי נראה ולפעמים בולט מדי. וכך אני הולך, לכוד בין זיכרון לשכחה, בין זיכרון לסליחה."

(הולך בעור שחור, גארנט קדוגן, מתוך: לאהוב, לשוטט, להפליג, מאנגלית: רעות בן יעקב, הוצאת תשע נשמות)

Lytton Strachey

יום רביעי, 15 בספטמבר (1920)

"[…] ליטון התארח אצלנו מיום שישי עד יום שלישי. הלכנו ברגל עד קינגסטון תוך כדי שיחה, וחזרנו דרך המישורים תוך כדי שיחה. להוציא צללים שחולפים בו ומניחים אותו רגוז, הוא חביב כעת באופן עקבי. […] מאחר ובורכנו במזג אוויר נאה, יכולתי להשקיף מחלוני מבעד לעלי הגפן ולראות את ליטון יושב בכיסא נוח וקורא. הוא חבש מגבעת לבד לבנה ולבש את הבגדים האפורים הרגילים. ארוך והולך וצר כמו תמיד. נראה כה מתון ואירוני, זקנו בדיוק נגזז. כמו תמיד, הוא הותיר בי רשמים שונים: ברק, כנות עדינה אך קשת עורף, מהירות הבזק, משהו נרגז ונוקדני, משהו שחי ללא הפוגה, סובל, משקף מצבי רוח. עדיין הוא יכול להסתגר בדרך היהירה ההיא שהייתה מעוררת את חמתי. עדיין יכול להפגין עליונות עלי, לבוז לי – כלומר למוסר שלי, לא לשכלי. ובכן, אני יכולה לצעוד ולשוחח אתו שעות על גבי שעות."

(וירג'יניה וולף על ליטון סטרייצ'י, מתוך: חירות של רגע, פרקי יומן, מאנגלית: אלינוער ברגר, הוצאת כתר)

sportshoe.jpg

בשבת בבוקר נסעתי לפארק המסילה. הלכתי ורצתי, הלכתי ורצתי, עד לבית צפאפא ובחזרה. ראיתי הרבה אנשים הולכים, רצים, או נוסעים על אופניים. זוגות של נשים, קבוצות של גברים. (גברים מדברים ומקשקשים תוך כדי הליכה, הרבה יותר מנשים).