הלכתירצתי.

כשאני הולכת, אני מנהלת שיחה עם עצמי. כשאני רצה, אני לא מצליחה לחשוב, רק נאבקת עם הגוף, מה הוא יכול לעשות ומה לא. מאחר ואני אדם של שיחות יותר מאשר של מאבקים, בינתיים אני הולכת.

"[…] להחיל את כוח הרצון בהדרגה, ולהתחיל עם הדבר שדרוש לו הכי מעט כח רצון. לדוגמה, אם החלטת לקראת השנה החדשה שמעכשיו הבית יהיה מסודר, תעשי יותר ספורט, תפסיקי לעשן ותקראי ספר פעם בשבוע, אני ממליץ להתחיל עם סידור הבית, שזו המשימה הכי קלה ליישום. אחר כך לעבור לקריאת הספר, המשימה השנייה הכי קלה, אחר כך הספורט ורק בסוף העישון, שהוא ההתמכרות הכי קשה לגמילה. לא לעשות הכל בבת אחת, כי ככה ייגמר לך מאגר כוח הרצון. כדי להשיג שליטה עצמית גבוהה צריך ניצחונות קטנים בדרך.

[…] הדוגמה הכי טובה לכך היא אימון ספורט. כולנו יודעים שחשוב להתאמן, אבל מה לעשות שאני לא אוהב להתאמן. גיליתי שהזמן שבו יש לי הכי פחות התנגדות הוא באזור שלוש־ארבע בצהריים. אז פיתחתי הרגל: אני מפסיק לעבוד בשעה הזאת, לא שואל שאלות, לא מתלבט, אלא כמו רובוט פשוט יוצא לאימון. זה הפך להרגל כמעט אוטומטי, ולכן קל לי להתמיד בו. ככה נראה סדר היום שלי, זו בכלל לא שאלה של כוח רצון. אסור לי להפסיק לעבוד בלי שזה ילווה באימון. זה מה שאנשים עם מודעות טובה לכוח הרצון שלהם עושים. אצל מרבית האנשים השעה שהכי פחות מצריכה התנגדות לאימון היא שעות הבוקר, לכן ההמלצה למרבית האוכלוסייה היא להתאמן בבוקר כי אחר כך כבר יהיה לכוח הרצון קשה יותר להתאמץ".

(פרופ' רוי באומייסטר בראיון לנטע אחיטוב על דלדול כוח הרצון, מוסף הארץ 23.9.22)

אתמול בערב, יצאתי מהעבודה בשעה חמש והגעתי הביתה בשמונה. נשיא ארצות הברית קפץ לביקור בירושלים, והעיר עצרה מלכת. מראש תכננתי לחזור ברגל, כדי לא להיתקע בפקקים, אבל זה התברר כשאפתני מדי. הכבישים היו סגורים לתנועה ומותר היה לצעוד ברגל, אבל לא ניתן לחצות את שדרות הרצל. "זה שטח סטרילי", אמר השוטר. אז צעדתי ברחובות קטנים בבית הכרם, בעקבות שיירה של נוודים לרגע, שניסו כמוני, להגיע הביתה. קניתי ארטיק, נהניתי מהאוויר הנעים, עד שהגעתי לנקודה ממנה אי אפשר להמשיך. שוטרים, מחסומים, אין מעבר.

התיישבתי על ספסל בתחנת אוטובוס, ליד זוג דתי מבוגר, דובר אנגלית, וחיכיתי. למזלי, מישהו זרק ערימה גדולה של ספרים על גדר קרובה. כל כרכי האנציקלופדיה העברית, ועוד ספר קטן – "מלוא הטנא", אוצר ידיעות לילד ולנער, חלק ב', של יצחק לבנון, מ-1958. למרות שלא יועד לי, שמחתי לקרוא בו, עד שהכביש יפתח. קראתי על התרבויות הגדולות של פעם, על ערכי המשפחה, ההיסטוריה של המדע וסיפורים קטנים על מגלי עולם גדולים.

האנשים שהתגודדו על המחסומים, התייאשו בינתיים ועברו לשבת על המדרכות מסביב, ילדים רכבו הלוך ושוב באופניים ושיחקו במסירות על הכבישים השוממים, אישה עברה עם כלב. שוטרים ושוטרות (במדים הכהים והמכוערים שלהם) אכלו סנדוויצ'ים ונשנשו חטיפים מארגזי אוכל על שולחן מאולתר, ליד פסי הרכבת הקלה. ירושלים, שעת בין ערביים, רוח קרירה. ביידן ב'יד ושם', כולם בבתים ואנחנו כאן, מחכים שיקרה משהו.

הלכתי (וקצת רצתי) לאורך המסילה, בדרך ההולכים, הרצים ורוכבי האופניים.

ללכת.

"[…] המהירות האופיינית להליכת האדם, למרות היותה איטית מריצה או נסיעה, מתגלה כמהירה מאד בהשוואה לעמידה במקום. מבחינה מסוימת נחווית מהירות ההליכה יותר מאשר מהירות הריצה. הריצה מייצרת רעש ורוח. המראות רועדים ברשתית מִטלטלות גולת העין בארובתה. ההליכה, על-שום מתינותה, בונה במחשבה קו ארוך שהתנועה חגה סביבו ואחוזה בו. אין זו הפלגה דמיונית: אתה ההולך תלוי על הקו הזה כעל חוט לא-נראה והקרקע הנוסעת תחתיך תומכת בך מנגד לו. היא חדלה מלהיות מצע לכובד היורד ממך. היא חדלה למשוך אותך. היא מציעה עצמה פתאום כיד תומכת. פתאום אתה יודע שאתה עליה, על פניה. וכמה מהותי ההבדל בין התנועה אל תוכה של האדמה לבין התנועה על פניה.

יותר מכך: אחרי כמה דקות של הליכה רצופה אתה מרגיש פתאום שמשהו דוחף ומושך אותך הלאה ומחולל בך קצב משלו. הוא דוחף אותך בכוח מוחשי לגמרי והמהירות שהוא יוצר מהירה יותר מכוונתך. הוא יסוד ההלאה. הוא אינו מתגלה מיד. רק אחרי כמה חודשים של הליכה רצופה, כמעט מידי יום, אתה מתחיל לחוש בו. זה מוזר ומפתיע. משהו שהוא לא אתה. משהו החל בך מתוך ההליכה, מתעורר מתוכה והופך למחולל העיקרי שלה. והוא קיים וודאי. ומאז – בכל הליכה אתה מתחבר אליו. נדמה שלא אתה הוא ההולך אלא הוא. וכשההליכה נמשכת זמן רב, למעלה משעתיים, ואתה כבר עייף למדי, ההלאה נושא אותך כמעט בלעדיך. […]

המחשבה, כשהיא צוללת בזמן ההליכה אל תוך ההלאה הזה, היא רואה בו מחוזות שאין רואים ומרגישים אותם בדרך-כלל […] ההליכה נראית אז כהימצאות הנכונה ביותר בתוך הזמן. כמין ביצוע שלו. הסכמה לתנועתו וניצולה המלא ביותר. משהו הדומה לנגינה, אבל פשוט יותר, מרוכז ובוהה כאחד, פעיל ונפעל כאחד."

(אריאל הירשפלד, לֵךְ לְךָ: מסה על הליכה, אודות, גיליון מס. 2, 8.6.2017)

שבת בבוקר. קמתי מוקדם, הלכתי במשך שעה ברחובות השכונה והקשבתי למוזיקה. הכנתי קפה לו ולי. ראינו עוד פרק נהדר בסידרת 'הטובות לקרב' (ששנת הקורונה והבחירה בביידן רק היטיבו עימה). קראתי את הטקסט הנפלא של דרור משעני על התרגומים של יהושע קנז, שפספסתי בשבוע שעבר. הולכת לסדר ולנקות.

שנה חדשה, חיסון, בריוש עם ריבת תות.

---

(הדרך כבית. ההרצאה של כרמל על ה'קמינו דה סנטיאגו', עוררה מחדש תשוקות משכבר).

צועדת בחושך מתחנת האוטובוס הביתה, מסכה על הפה, משקפיים על העיניים, אדים על המשקפיים, אוזניות באוזניים. דני ליטני ומזי כהן שרים: "זה היה סיפור של חורף, לא יותר…"

שלושה סיבובים. בעליה הולכת, בירידה רצה.