לפעמים, מגיעה למקום ומיד מתאהבת בו. זה מה שקרה כשהגעתי אתמול לבית המרגוע במעלה החמישה, וראיתי את הבניין הנהדר בן שתי קומות, את הנוף, ההרים והצמחייה שעוטפים אותו, ובעיקר, את המדשאה הגדולה עם פינות הישיבה, המזמינות לנמנם בשמש. מקום שמשרה שלווה ושמחה, באווירה צעירה, נונשלנטית ומשוחררת, הנוגדת כל כך את בית האבן המאופק מפעם, שבחזיתו קבועות המילים: בית מרגוע לעובדי חברת האשלג.
"קבוצה של תלמידי תיכון מניו יורק הקימה מועדון חתרני: הם מטיילים בשלג בפארק, קוראים את "החטא ועונשו", בוהים בירח והכי חשוב — נפרדים מהסמארטפונים…"
(הלודיסטים, אלכס וודוקול, ניו יורק טיימס)
גנוזים. פרויקט נהדר של 'אנסמבל עתים' – אמנים ויוצרים מגיבים למכתבים של כותבים ישראלים, השמורים במכון גנזים.
Wolf Erlbruch.
[שתי לאה גולדברג]
"[…] את שתי מולדותיה אני חולקת איתה, וגם את הכאב, ואף הרבה יותר מזה. […] אני מניחה שההרגשה הלשונית הזאת נבעה מתחושת שותפות שחשתי מיד עם המשוררת, גם בלי שהכרתי את קורות חייה. נדמה לי שבשלב הזה אפילו לא ידעתי שגולדברג היא בת ליטא, כמוני: המורה לספרות לא טרחה לספר לנו את הביוגרפיה של המשוררת. היא הביאה את השירים מצולמים על דפי עבודה חסרי נשמה, שנפלטו ממכונת הצילום הבית ספרית – בלי ספר מסביב, בלי תמונה של המשוררת עם סיגריה, בלי שום מידע. משוררת בחלל. אבל אני זיהיתי את החלל הזה מיד, ובתוכו – את השפה המסוימת הזאת שלה. יכולתי לקרוא לה פשוט: השפה. השפה שלי. […] היא יכולה לתאר את תל אביב, את ברלין, או אפילו את קיבוץ מגידו – אני תמיד אקרא את ספריה מבעד לעיניים שראו את הנוף הליטאי בשנות החיים המעצבות ביותר. בדיוק כמוה. […] השפה הופכת לבית האמיתי, למקור לשייכות ולזרות גם יחד, למקום האושר והכאב ולמקום היחיד שבו יכולות להתקיים שתי המולדות שלהן, שלה וגם שלי. […]"
(סיון בסקין, שבעה ימים אביב בשנה, ממואר, הוצאת הו! סדרת ה-21)
אורי קליין.
סוף תקופה. האחרון בין הכותבים לעיתונות, שאהבתי לקרוא וחיכיתי לטקסטים שלהם (עלי מוהר ב'העיר', יורם ברונובסקי, יואל מרקוס ודניאל רוגוב ב'הארץ').
(בחדר ההדפסים במוזיאון תל אביב, נזכרתי בעצמי מפעם, ובמחשבות שהיו לי, על אמנות).
[2020 ,Aubrey Levinthal, Strange Weather]
Aubrey Levinthal. אמנית צעירה, שאני אוהבת את הציורים שלה (ובכמה, ממש מקנאה).
mibo690890698.wordpress.com 