וגם – "1001 דמויות", התערוכה הנפלאה של יעקב קאופמן באגף הנוער. מזדהה עם החיפושים שלו – מצד אחד, השאיפה לתימצות מירבי ומצד שני, אינסוף הווריאציות שאפשר ליצור מכל רעיון או דימוי. הריבוי, ההומור והמשחקיות הילדית, נהדרים (וכך גם הדיאלוג עם צלמיות קדומות). מזכיר את ברונו מונארי. מפגש בין אמנות – עיצוב – איור.

[יהואש. סופר ומשורר יידי, מתרגם התנ"ך ליידיש]

יידיש. סרט נפלא של נורית אביב שראיתי בפסטיבל הדוקו.טקסט של הספריה הלאומית. שבעה צעירים, ממקומות שונים בעולם (ברלין, פריז, ווילנה, וורשה, תל אביב) מספרים בשפות שונות על אהבתם ותשוקתם ליידיש. מרואיינים שקשה להסיר מהם את המבט, צילום נהדר שנע בין פנים לחוץ ושפה מענגת. כל אחד מהמרואיינים מציג משורר אהוב ומקריא שיר שלו ביידיש. פשוט יפהפה.

"אילו יכולתי להישאר במיטה עוד שבועיים (אבל אין סיכוי לכך), אני מאמינה כי הייתי רואה לפני את 'הגלים' בכולותו… אני מאמינה כי המחלות הללו, אצלי הן – איך אבטא זאת? – מיסטיות בחלקן. משהו מתחולל לרוחי. הוא מסרב להוסיף ולכנוס בתוכו רשמים. הוא מסתגר. הוא נעשה גולם-פרפר. אני שוכבת קהויה לגמרי, לפעמים בכאב גופני נוקב – כמו בשנה האחרונה; אין זו אלא אי-נוחות, ואז פתע-פתאום מתפרץ דבר-מה."

(וירג'יניה וולף, ביוגרפיה מאת קוונטין בל, מאנגלית: לאה דובב, הוצאת שוקן)

yossi banai

להאיר את יוסי. ביום ראשון בערב, בקולנוע סמדר. אני יכולה להקשיב לו שעות, ליוסי בנאי, וגם להתבונן בו. יש אנשים, ובנאי הוא אחד מהם, שנמצאים בתוך אבני הבניין שלי, הם חלק ממני. חלק מההיסטוריה שלי, מהילדות שלי. כשאני רואה אותו מדבר, משחק, צוחק, שותק, אני יודעת שאני מכירה אותו מאז ומתמיד. הקול שלו מהמערכונים של שבת בבוקר, בטרנזיסטור של אימא, הדמות שלו עם המשקפיים הענקיים והשפם, שמקפצת עם רשת פרפרים ב'כלה וצייד הפרפרים' של אלוני, הירושלמיות שלו, הישראליות שלו, האהבה לתל אביב, לפריז, לתיאטרון. הממואר היפה של קובי פרג' ומוריס בן מיור נעשה עם המון אהבה לבנאי. הוא מציג את הכישרון העצום והמגוון שלו, את האנושיות הפשוטה ושובת הלב שלו, ומאפשר להחזיק בו רק עוד קצת…


"אני לא באתי לכאן בשביל בורקס, בלה, אני לא באתי בשביל בורקס! זו החתונה הרביעית שלנו החודש, וכל פעם המתח הזה יומיים לפני החתונה – למה? מה עשינו? למה אנשים מתחתנים ומקצרים לי בזה את כל החיים, בלה? אדם מת, אז אתה יודע שהוא נפטר ואת נפטרת, אדם חולה,  אז את קונה לו בונבוניירה, אבל אדם מתחתן; אתה הרוס, שבור, אתה מעוך! יומיים לפני החתונה אתה נע ומטלטל בין תקווה למפח נפש, בין אשליות ורודות לבין דיכאון שחור, בין רבע עוף לבורקס! ככה אתה בא לחתונה ומוסר את המתנה והזוג מצטלם ומתנשק, אלא מה? ואתה יושב ומגדל שיערות שיבה. וחתונה זו רק ההתחלה, הם ירצו ילד לא? בטח שירצו, ואז ברית מילה, ושוב שערות שיבה וקמטים, והילד הזה, התולעת, הג'וק, האפס המאופס שלא יכול לעשות לבד פיפי – יעשו לו בר מצווה! ושיערות שיבה, קמטים, קרחת – ולהתחתן הוא לא ירצה? בטח שירצה! כשהוא יגיע לגיל 24 הדגנרט לא ירצה? בטח, הכל הוא ירצה, כולם ירצו! ואנחנו – רבע עוף או בורקס, רבע עוף או בורקס! אני רוצה לדעת פעם אחת ולתמיד איפה אני עומד, מי אני? מי אני! אני רוצה לדעת." (רבע עוף או בורקס, חנוך לוין)

newspaperאחרי שכתבתי על דברים שאפשר לעשות עם עיתון, נזכרתי פתאום בספר הכיפי והפרוע של סמדר תירוש: 101 דברים שאפשר לעשות מנייר עיתון. הפיק ואייר: אחיה, עידו אמין.


תמר ואני היכרנו בקייטנה במוזיאון כשהיינו בנות אחת עשרה. אחר כך הלכנו במשך כמה שנים לחוגים של סמדר תירוש והיא המציאה לכבודנו את החוג שנקרא: הרפתקאות באמנות. סמדר לא היתה מדריכה לאמנות או מורה לאמנות (למי שקרא לה 'מורתי', היא קראה 'דרדקי'), היא היתה מבוגרת-ילדה יצירתית, מקורית וסקרנית, שאהבה אמנות, אהבה להפתיע, לחשוב ולשאול שאלות, ואם אפשר, גם לעשות דווקא. היא דיברה בקול רם שאפשר לשמוע למרחקים, היו לה עיניים כחולות ענקיות ושיער שהיה ארוך וקצר לפרקים (אני זוכרת שהיו לה שתי צמות). כשגדלתי ובאתי לבקר באגף הנוער, אהבתי לעבור דרכה ולפטפט על כל מיני נושאים מעניינים. היא מתה פתאום, בגיל 57, בלי אזהרה מראש…

נראה לי שדווקא המורים הלא קונבנציונלים שהיו לי, סמדר תירוש ושיר שבדרון (אצלו למדתי רישום בחוג ב'הלנה רובינשטיין', כששירתתי בקריה), הם המורים שהכי השפיעו עלי.

light blue

אוהבת להיתקל במקרה בספרים, שלא שמעתי עליהם ולא ידעתי על קיומם, ולגלות בהם עולמות לא מוכרים. כמו הספר 'אני לא היכרתי את אנרי קוריאל' של ראובן מירן, שמצאתי ב'מגדלור' כשירדתי מקומת הגלריה לקומת החנות. אוסף של מסות אישיות שנכתבו על דמויות שהקסימו אותו ומשכו את ליבו – אידיאליסטים, אנרכיסטים, לוחמי חירות, משוררים ואמנים, שאת רובם לא פגש, אבל גרמו לו לצאת למסע פיזי או ספרותי בעקבותיהם ולכתוב עליהם באהבה רבה.


"אני לא הכרתי את אנרי קוריאל. הוא היה קומוניסט במובן הטהור והמקורי של המילה. אני לא קומוניסט ומעולם לא הייתי טהור בשום מובן. אז מה מושך אותי לאנרי קוריאל? אין לי תשובה ברורה לשאלה הפשוטה הזו. האם זה הרצון להחזיר את הזמן לאחור? געגועים רומנטיים לתקופה שבה האמנתי כי אפשר "לשנות את העולם"? געגועים לעצמי, כלומר למה שיכולתי להיות אלמלא הייתי למה שאני? […]"

(ראובן מירן, אני לא הכרתי את אנרי קוריאל, סיפורי מסות, נהר ספרים)

aroch port.jpg

"לסוף אומר לך: אני מצייר מילדות. כל זמן שהיה משהו, איזה דבר מוגדר שרציתי לצייר, כשהיה חשוב לי לצייר ציור, שידמה ככל האפשר לדימוי שהיה לי מלכתחילה – נכשלתי, לא הייתי שלם עם עצמי ולא אהבתי את ציורי.
רק לאחר שהבנתי, שיש לשמור את ה"מה", את כל החוויות שנוצרו סביב אובייקטים שאהבתי, בפנים, ושאסור, אסור לחשוב עליו – שיש להתמסר ל"איך" שבציור, לאהבת מגע המכחול, לאהבת העשייה, השרבוט והקווים הקטנים, ואז יעלה כל ה"מה" המתאים והנחוץ מעצמו – רק אז הצלחתי לעשות את הציורים, שבהם רציתי עוד קודם בלי לדעת זאת. ועל כן עלי להלחם תמיד בעצמי, כי אני יודע, שאני חייב תמיד להיות משוחרר ככל האפשר מ"מה שאני רוצה לצייר" ולהשתדל לצייר בחופשיות כאותו אדם, המקשקש בלא יודעין על קופסת סיגריות בעת ישיבה משעממת".

(אריה ארוך, מתוך ראיון ליוכבד וינפלד, 'משא', 1968)

aroch

תערוכה קטנה, מרוכזת ונהדרת של אריה ארוך במוזיאון ישראל. מבחר ציורים ורישומים שלו (שרבוטי עפרון נפלאים), בצד עבודות של אמנים שהושפעו ממנו (כמו הנרי שלזיניאק, רפי לביא, עידו בראל). קניתי את הקטלוג המחודש לתערוכה 'אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות', שאצר יונה פישר ב-1976.


(אני חושבת שאביבה אורי ואריה ארוך הם האמנים הישראליים שאני הכי אוהבת. שניהם א"א).