yossi banai

להאיר את יוסי. ביום ראשון בערב, בקולנוע סמדר. אני יכולה להקשיב לו שעות, ליוסי בנאי, וגם להתבונן בו. יש אנשים, ובנאי הוא אחד מהם, שנמצאים בתוך אבני הבניין שלי, הם חלק ממני. חלק מההיסטוריה שלי, מהילדות שלי. כשאני רואה אותו מדבר, משחק, צוחק, שותק, אני יודעת שאני מכירה אותו מאז ומתמיד. הקול שלו מהמערכונים של שבת בבוקר, בטרנזיסטור של אימא, הדמות שלו עם המשקפיים הענקיים והשפם, שמקפצת עם רשת פרפרים ב'כלה וצייד הפרפרים' של אלוני, הירושלמיות שלו, הישראליות שלו, האהבה לתל אביב, לפריז, לתיאטרון. הממואר היפה של קובי פרג' ומוריס בן מיור נעשה עם המון אהבה לבנאי. הוא מציג את הכישרון העצום והמגוון שלו, את האנושיות הפשוטה ושובת הלב שלו, ומאפשר להחזיק בו רק עוד קצת…


"אני לא באתי לכאן בשביל בורקס, בלה, אני לא באתי בשביל בורקס! זו החתונה הרביעית שלנו החודש, וכל פעם המתח הזה יומיים לפני החתונה – למה? מה עשינו? למה אנשים מתחתנים ומקצרים לי בזה את כל החיים, בלה? אדם מת, אז אתה יודע שהוא נפטר ואת נפטרת, אדם חולה,  אז את קונה לו בונבוניירה, אבל אדם מתחתן; אתה הרוס, שבור, אתה מעוך! יומיים לפני החתונה אתה נע ומטלטל בין תקווה למפח נפש, בין אשליות ורודות לבין דיכאון שחור, בין רבע עוף לבורקס! ככה אתה בא לחתונה ומוסר את המתנה והזוג מצטלם ומתנשק, אלא מה? ואתה יושב ומגדל שיערות שיבה. וחתונה זו רק ההתחלה, הם ירצו ילד לא? בטח שירצו, ואז ברית מילה, ושוב שערות שיבה וקמטים, והילד הזה, התולעת, הג'וק, האפס המאופס שלא יכול לעשות לבד פיפי – יעשו לו בר מצווה! ושיערות שיבה, קמטים, קרחת – ולהתחתן הוא לא ירצה? בטח שירצה! כשהוא יגיע לגיל 24 הדגנרט לא ירצה? בטח, הכל הוא ירצה, כולם ירצו! ואנחנו – רבע עוף או בורקס, רבע עוף או בורקס! אני רוצה לדעת פעם אחת ולתמיד איפה אני עומד, מי אני? מי אני! אני רוצה לדעת." (רבע עוף או בורקס, חנוך לוין)

newspaperאחרי שכתבתי על דברים שאפשר לעשות עם עיתון, נזכרתי פתאום בספר הכיפי והפרוע של סמדר תירוש: 101 דברים שאפשר לעשות מנייר עיתון. הפיק ואייר: אחיה, עידו אמין.


תמר ואני היכרנו בקייטנה במוזיאון כשהיינו בנות אחת עשרה. אחר כך הלכנו במשך כמה שנים לחוגים של סמדר תירוש והיא המציאה לכבודנו את החוג שנקרא: הרפתקאות באמנות. סמדר לא היתה מדריכה לאמנות או מורה לאמנות (למי שקרא לה 'מורתי', היא קראה 'דרדקי'), היא היתה מבוגרת-ילדה יצירתית, מקורית וסקרנית, שאהבה אמנות, אהבה להפתיע, לחשוב ולשאול שאלות, ואם אפשר, גם לעשות דווקא. היא דיברה בקול רם שאפשר לשמוע למרחקים, היו לה עיניים כחולות ענקיות ושיער שהיה ארוך וקצר לפרקים (אני זוכרת שהיו לה שתי צמות). כשגדלתי ובאתי לבקר באגף הנוער, אהבתי לעבור דרכה ולפטפט על כל מיני נושאים מעניינים. היא מתה פתאום, בגיל 57, בלי אזהרה מראש…

נראה לי שדווקא המורים הלא קונבנציונלים שהיו לי, סמדר תירוש ושיר שבדרון (אצלו למדתי רישום בחוג ב'הלנה רובינשטיין', כששירתתי בקריה), הם המורים שהכי השפיעו עלי.

light blue

אוהבת להיתקל במקרה בספרים, שלא שמעתי עליהם ולא ידעתי על קיומם, ולגלות בהם עולמות לא מוכרים. כמו הספר 'אני לא היכרתי את אנרי קוריאל' של ראובן מירן, שמצאתי ב'מגדלור' כשירדתי מקומת הגלריה לקומת החנות. אוסף של מסות אישיות שנכתבו על דמויות שהקסימו אותו ומשכו את ליבו – אידיאליסטים, אנרכיסטים, לוחמי חירות, משוררים ואמנים, שאת רובם לא פגש, אבל גרמו לו לצאת למסע פיזי או ספרותי בעקבותיהם ולכתוב עליהם באהבה רבה.


"אני לא הכרתי את אנרי קוריאל. הוא היה קומוניסט במובן הטהור והמקורי של המילה. אני לא קומוניסט ומעולם לא הייתי טהור בשום מובן. אז מה מושך אותי לאנרי קוריאל? אין לי תשובה ברורה לשאלה הפשוטה הזו. האם זה הרצון להחזיר את הזמן לאחור? געגועים רומנטיים לתקופה שבה האמנתי כי אפשר "לשנות את העולם"? געגועים לעצמי, כלומר למה שיכולתי להיות אלמלא הייתי למה שאני? […]"

(ראובן מירן, אני לא הכרתי את אנרי קוריאל, סיפורי מסות, נהר ספרים)

aroch port.jpg

"לסוף אומר לך: אני מצייר מילדות. כל זמן שהיה משהו, איזה דבר מוגדר שרציתי לצייר, כשהיה חשוב לי לצייר ציור, שידמה ככל האפשר לדימוי שהיה לי מלכתחילה – נכשלתי, לא הייתי שלם עם עצמי ולא אהבתי את ציורי.
רק לאחר שהבנתי, שיש לשמור את ה"מה", את כל החוויות שנוצרו סביב אובייקטים שאהבתי, בפנים, ושאסור, אסור לחשוב עליו – שיש להתמסר ל"איך" שבציור, לאהבת מגע המכחול, לאהבת העשייה, השרבוט והקווים הקטנים, ואז יעלה כל ה"מה" המתאים והנחוץ מעצמו – רק אז הצלחתי לעשות את הציורים, שבהם רציתי עוד קודם בלי לדעת זאת. ועל כן עלי להלחם תמיד בעצמי, כי אני יודע, שאני חייב תמיד להיות משוחרר ככל האפשר מ"מה שאני רוצה לצייר" ולהשתדל לצייר בחופשיות כאותו אדם, המקשקש בלא יודעין על קופסת סיגריות בעת ישיבה משעממת".

(אריה ארוך, מתוך ראיון ליוכבד וינפלד, 'משא', 1968)

aroch

תערוכה קטנה, מרוכזת ונהדרת של אריה ארוך במוזיאון ישראל. מבחר ציורים ורישומים שלו (שרבוטי עפרון נפלאים), בצד עבודות של אמנים שהושפעו ממנו (כמו הנרי שלזיניאק, רפי לביא, עידו בראל). קניתי את הקטלוג המחודש לתערוכה 'אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות', שאצר יונה פישר ב-1976.


(אני חושבת שאביבה אורי ואריה ארוך הם האמנים הישראליים שאני הכי אוהבת. שניהם א"א).

bondi

[צילום: עוזי קרן]

"אפשר להתקיים גם בלי הומור, אבל הומור מוסיף כה הרבה לחיים. זכיתי בו במידת מה, אולי בירושה, אולי בחסד, ושנים היה רדום בי. בעצם לא נאה לנכס הומור — הוא שברירי, לא סובל מרות מוצהרת עליו: אם זכית בו, שמח בחלקך בשקט, בענווה, בתודה. ושמור עליו, גם בשעות שחורות.

[…] רק אציין עד כמה צר שבילי כשביל נמלה: מימי לא עישנתי, לא נגעתי בסמים, לא השתכרתי, אלא רק פעם אחת, באיטליה, כאשר ביריד בגנואה חשבתי ש–spumante זה סוג של לימונדה. לא צבעתי מעולם את שערי, לא שרתי לך ארצי כיוון שאני מזייפת בשירה. לא רקדתי בדיסקו, אני לא משחקת ברידג' ואין לי אייפון, ולא רק שאני לא רשומה בפייסבוק, אני נרתעת מעצם המחשבה שהייתי פותחת את דלת ביתי לכל בור וגס רוח. אני לא אוהבת להתנשק עם מכרות מזדמנות, ולא מאריכה בשיחות טלפון: לעניין, בבקשה. אין לי סבלנות לנודניקים, ושיחות ארוכות עייפו אותי מאז ומתמיד. בקיצור, אני רחוקה מלהיות אשת חברה אלגנטית, רחוקה משלמות, שאליה שאפתי רק בכתיבה, בתרגום ובבישול — והרמתי ידיים, השלמתי עם תם ולא נשלם.

[…] נאחזתי בהומור מהול בהרהורים בערוב ימי. זהו ספרי האחרון, פרידה מקוראי. סיימתי אותו בראשית שנת 2016, בגיל 93. לא אכתוב יותר. דיינו."

(רות בונדי, נאחזתי בהומור מהול בהרהורים, מוסף הארץ 14.11.2018)

הקריאה בספר השיחות בין עמוס עוז לשירה חדד, היא פשוט תענוג. כמו לאכול בהיחבא ממתק מתחת לשמיכה. קוראת ומדי פעם פורצת בצחוק קצר, מופתע. הכריזמה של עוז מבצבצת גם כשלא רואים או קוראים אותו ישירות. אוהבת את הסיפורים הקטנים, את הדימויים השאולים מעולמות שונים, שהוא יודע לשלוף ולשבץ במקום וברגע הנכון.

Max Herrmann.jpg

[Max Herrmann-Neiße, Gesammelte Werke, 1988, Johannes Grützke]

ה"מצפן" שלי בספריית הספרות הגרמנית באוניברסיטה, נקודת המוצא אליה אני חוזרת, בכל פעם שאני שם – היא סדרת ספרים עם עטיפות יפהפיות, אוסף יצירותיו של מקס הרמן-נייסה (משורר וסופר גרמני אקספרסיוניסט, שכתב בגרמניה בראשית המאה ה-20). על כל אחת מהעטיפות מצוייר דיוקנו הייחודי של הרמן-נייסה בגירי פנדה, בצבעוניות עזה ובמקצב חופשי של קווים וצורות. הציורים הנהדרים הרשומים על נייר אריזה חום, מכסים את עטיפת הספר מקצה לקצה, מלפנים לאחור, וממשיכים להלהיב אותי גם אחרי שלושים שנה (כזה אני רוצה לעשות פעם!). דמותו של הרמן-נייסה, שסבל מנכות פיזית, היוותה מקור השראה לציירים אקספרסיוניסטים, כמו ג'ורג' גרוס ולודביג מיידנר, שיצרו דיוקנאות נפלאים שלו.