"[…] רובנו מסכימים, נכנעים לגזר דינה של המוסכמה העכשווית, הגופנית. רוב המזדקנים מביטים בגופם המזדקן ומזדהים עמה בייאוש, כיודעים שנכנסו אל ארץ גזרה. אינני בא לייפות את הזיקנה אלא להציע להפוך, ולו לרגע, את היוצרות: כי אם נכלול גם את הרוח באדם, אזי הזיקנה, כמצב קיומי המקיף את כל תופעות החיים, הגופניות, הנפשיות והרוחניות, איננה בשום אופן מושג המסמן ירידה והיפחתות בלבד. אם כל האדם מובא בחשבון ולא רק גופו המזדקן, אזי הסך היוצא הוא עלייה, התרחבות וצמיחה; צמיחה שאינה נופלת מן הצמיחות הקודמות לה בחיי האדם, ואולי היא עולה עליהן בעורמה, בפיקחות, בעומק ההרגשה ובתבונה המקיפה המצטרפות יחד לגבורה. גבורה חדשה, אחרת מזו של הצעירים.

[…] עצם הירידה היא המחוללת את העלייה הרוחנית. עצם ההצטמצמות של כוח הגוף היא המחוללת את הרחבת המחשבה. הלימוד הזה, שמשמעותו סגורה בחייו ובמעגליו של האדם, שאין בו תהילה ואיש בעולם אינו מריע עליו ומזכה אותו באותות, צופן גם שמחה מסוג חדש, כי הוא תורה לשמה."

(אריאל הירשפלד, מבוא קצר לזיקנה, מתוך "רשימות קצרות על חלוף", 29.9.20, מוסף ספרות ותרבות 'הארץ')

"[…] במקום חיים של תנועה בזמן של הנעורים, אצל הזקנים מזהה אמרי העדר תנועה שקשור (אולי מבוסס על) הפנמה של הזמן עצמו. כאשר נשלל העולם והאפשרויות של חיים במרחב הולכות ומצטמצמות, מתחיל הזקן לצבור את הזמן בתוכו. אבל בעיני אמרי הקשר בין הזדקנות וזמן לא מתמצה במבנה של זיכרון, כפי שאנו נוהגים לתפוש בדרך כלל את הלך הרוח של הזיקנה. אין כאן מבט נוסטלגי לעולם העבר של נעורים, כוח, וחיות. זיכרון מסוג כזה יכול להיעלם עם השנים או להיטשטש. לא כך הזמן עצמו.

בכך מייצר כאן אמרי אבחנה חשובה: הזמן חי בתוכנו לא משום שיש לנו זיכרונות או רגעים שאנו נוצְרים כאילו העבר הטיל עוגן בתוכנו. האלטרנטיבה של אמרי מתרחקת מהאלמנט האישי הזה וטוענת שהמזדקן חווה את הזמן עצמו אחרת: הוא נאבק בו בכל כוחו ובעת ובעונה אחת שייך אליו באופן האינטימי ביותר: "ככל שיש לנו פחות זמן לפנינו", כותב אמרי, "כך יש לנו יותר זמן בתוכנו […] [הם] זקנים [מתוקף] הזמן שמונח בכבדות בתוכם".

[…] התנועה ההדרגתית שמובילה מהפעילות בחלל, בעולם, אל עבר המנוחה שבהתכנסות, היא בעת ובעונה אחת גם תנועה מן החוץ אל הפנים, וכאן, במוקד ההתכנסות, אין רק שקט וחוסר תנועה, אלא יש בכל זאת מרחב, מרחב שמתפנה למחשבה. התנועה של הנעורים שאין בה רגע דל, אמרי כותב, היא גם תנועה שלא מאפשרת חשיבה או רפלקסיה. במובן זה, מאלה שחיים במרחב, פעילים בעולם ונעים בזמן, נלקח משהו: אין להם את האפשרות לעצור ולחשוב על הזמן. הזמן הטהור, זה שאין בו דבר, שמופיע בפני עצמו. אך זהו בדיוק המבט שמתאפשר למזדקן, שנפתח בפניו ורק בפניו. כאן הוא מגלה את מה שאין לצעיר, את העומק.

במובן זה חוויית ההזדקנות, עם כל הכאב שהיא מזמנת לנו, מעניקה לנו גם משהו שאמרי קורא לו "אמת". האמת של הזמן. המרחב של המזדקן הצטמצם ומשא הזמן כבד עליו, אלא שהכובד הזה מאפשר לו גם יכולת להביט פנימה ולראות את האמת. למרות שמדובר ללא ספק בדיון שמבוסס על חוויה אישית ולעתים אף בגוף ראשון, אמרי לא דן רק בשאלת הזמן שלו או של הגוף המזדקן בלבד, אלא מקפיד להשאיר את הדיון ככזה שמתייחס תמיד גם לזמן "שלנו", של כולנו. כך גם הוא מסיים את הספר כולו בכותבו: "הימים מתכווצים ומתייבשים. […] ואנחנו משתוקקים לומר את האמת".

(עלית פרבר על יחסו של ז'אן אמרי להזדקנות, הכל היה מעט יותר גרוע מכפי שחשבתי, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 27.9.20)

gentelman

מכתבי לורד צ'סטרפילד אל בנו

"כשערך לורד מהון את מכתבי לורד צ'סטרפילד, ראה לנחוץ להזהיר את המתכוונים לקרוא בהם ש"אין הם מתאימים לקריאה מוקדמת או נטולת־הבחנה". רק "אותם האנשים שהשגותיהם קבועות ושעקרונותיהם בגרו" יכולים, כה אמר כבוד לורדיוּתו, לקרוא בהם ללא חשש. אך זה היה בשנת 1845. ושנת 1845 נראית קצת מרוחקת כעת. היא נראית לנו עתה כתקופת הבתים העצומים ללא חדרי רחצה. אנשים מעשנים במטבח לאחר שהמבשלת הלכה לישון. אלבומים מונחים על שולחנותיהם של טרקלינים. הווילונות עבים מאוד והנשים טהורות מאוד. אך המאה השמונה עשרה גם היא ידעה שינוי. לנו ב-1930 היא נראית פחות מוזרה, פחות רחוקה מאותן שנים של ראשית תקופת ויקטוריה. תרבותה נראית יותר רציונלית ויותר שלמה מתרבותם של לורד מהון ובני זמנו. אז לפחות קבוצה קטנה של אנשים בעלי השכלה נרחבת חיה בהתאם לאידיאלים שלה.

[…] בפתיחת המכתבים היה פיליפ סטנהופ, בנו הלא חוקי של לורד צ'סטרפילד מאומנת הולנדית, נער קטן בן שבע. ואם עלינו להגיש איזו תלונה על תורת המוסר של האב, הריהי שרמתה גבוהה מדי לגבי גיל רך שכזה. […] אכן, בהמשך המכתבים יכול אדם לשער שלורד צ'סטרפילד כתב כדי להתענג על מסירת מה שעבר מתוך ניסיון חייו, מתוך מה שקרא, מתוך ידיעת העולם שלו – לא פחות מאשר כדי לאלף את בנו דעת. המכתבים מגלים להיטות, תנועת־חיים, המוכיחות שהכתיבה אל פיליפ לא הייתה מטלה אלא תענוג. אולי מתוך שנקעה נפשו מחובות משרתו ולאחר שנהרסו אשליותיו על ידי אכזבותיה, הוא נוטל את קולמוסו, וברווחה שהוא חש בקשר־ביטוי חופשי סוף־סוף, שוכח שהמכותב הוא, ככלות הכול, רק תלמיד בית הספר היסודי, שאינו יכול להבין אף את מחצית הדברים אשר אביו אומר לו. אך אפילו כך, אין דבר שיסליד אותנו בתרשים המוקדם שמשרטט בו הלורד צ'סטרפילד את העולם הבלתי ידוע. הוא נוטה כולו לצד המתינות, הסובלנות, השכלתנות. לעולם אל תהא עולב בציבורים שלמים של בני אדם, הוא מייעץ; בקר בכל הכנסיות, אל תצחק לשום אחת מהן; השכל את עצמך על אודות כל הדברים. הקדש את הבקרים ללימוד, ואת הערבים לחברה טובה. התלבש כפי שהנכבדים שבבריות מתלבשים, נהג כפי שהם נוהגים, לעולם אל תהיה יוצא דופן, אנוכי, או פזור דעת. שמור על חוקי הפרופורציה, וחיה כל רגע במלואו.

[…] ראשית חוכמה, על אדם לדעת כיצד להיכנס לחדר ואזי כיצד לצאת ממנו. כיוון שזרועותיו של אדם ורגליו עיקשות הן לשמצה, הרי דבר זה כשלעצמו דורש זריזות לא מעטה. ועתה, על אדם להתלבש כך שבגדיו ייראו מותאמים באופן מושלם לאופנה מבלי להיות חדשים או מדהימים; השיניים חייבות להיות כליל השלמות; הקפלט ללא דופי; את הציפורניים יש לעשות כקשת של עיגול; חייב אדם לדעת לחתוך מנות מהבשר, לדעת לרקוד, כמו כן, דבר שהוא כמעט אמנות לא פחות גדולה, לדעת לשבת ישיבה־של־נוי בכיסא. דברים שהם האלפא־ביתא של אמנות השבעת־רצון־הבריות. אנו מגיעים עתה אל הדיבור – נחוץ לדעת לדבר לפחות שלוש לשונות על בוריין. אך בטרם נפתח את שפתינו עלינו לאחוז אמצעי זהירות נוסף – עלינו להיזהר לא לצחוק לעולם. לורד צ'סטרפילד עצמו לא צחק מעולם. תמיד חייך."

(פס רקמה צר, תרגומים ורשימות – וירג'יניה וולף מתוך 'הקורא המצוי', בתרגום נח שטרן, הוצאת עם עובד)

kav

יהושע קנז כותב יפה כל כך. המתבונן הגדול, שרואה הכל. רואה, מקשיב וכותב בעדינות.

"[…] העלו אור חשמל בכיתה מפני שהיום החשיך פתאום והשמיים היו טעונים עננים שחורים. אהבתי את הרגעים האלה שלפני המבול ואת הרוך המטעה שהם משרים על אווירת החדר. הסתכלתי סביבי על חברי לראות את תוצאת האור הזה עליהם.

[…] אבל בערב, בשבתי עם הורי לארוחה, פרצה סערת ברקים ורעמים וכבה אור החשמל בבית. אמי העמידה על השולחן עששית נפט, שהיתה שמורה בארון להזדמנויות כאלו. פני הורי נמלאו צללים, ופתאום עלו בי באחת הדברים שאמר אריק על מותם האיטי של הוריו, וחנקו את גרוני. לא היתה זו עוד המחשבה הנוראה והאנוכית על מותם של ההורים שיותיר אותי בלעדיהם, המחשבה שהחרידה את ילדותי – אלא צער כבד מנשוא על שאיני יכול לעשות דבר להצלתם. מעולם לא חשבתי אותם לזקנים. הם היו תמיד חסרי גיל. אבל צללי העששית כירסמו באותה שעה בפניהם ובצווארם, פערו בהם חורים, עיוותום עד לבלי הכר, טבעו עליהם את האותות הגורליים. זיקנה נוראית קפצה עליהם, וידעתי שאילולא חששו להכאיב לי היו צועקים מרה. אבל הם ישבו שותקים, כבני ערובה ביד כוח סמוי ואכזר, סולחים כתמיד לחולשתי ולאנוכיותי, מחכים בסבלנות ובהשלמה לביצוע גזר הדין."

(יהושע קנז, בין לילה ובין שחר, בעריכת מנחם פרי, הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)