ואולי זה כל מה שאני יודעת (ואוהבת) לעשות. מתבוננת בעולם מהצד, כותבת ורושמת אותו בנגיעות קטנות, אישיות: קו, מילה, כתם, נקודה.

"לא, חשבה, באוספה יחד אי אלו מן התמונות שגזר – מקרר, מכסחה, אדון בחליפת ערב – ילדים אינם שוכחים לעולם. מטעם זה חשוב כל כך כל שתאמרי וכל שתעשי, ועל כן ירווח בעלותם על משכבם. שכן עתה אין היא מחוייבת לחשוב על איש. רשאית היא להיות עצמה ולעצמה. והוא הדבר שהיא מרגישה בו עתה צורך לעתים כה קרובות – לחשוב; ובעצם אפילו לא לחשוב. לשתוק; להיות לבדה. כל ההוויה והמעש השופעים, הזוהרים, ההומים, מתנדפים להם; ואת מתכווצת, מתוך תחושה הדרה, להיות עצמך, גרעין אפלולי דמוי יתד, אי מה סמוי מן הזולת. אף שהוסיפה לסרוג וישבה זקופה, הרי כזאת חשה עצמה; ומשהשירה עצמיות זו את התקשרויותיה נעשתה פנויה למשונות שבהרפתקאות. בשוך החיים להרף עין, נדמה טווח ההתנסות חסר גבולין. ובכל אדם מתקיימת תמיד אותה תחושה של משאבים בלי גבול, שיערה; כולם בזה אחר זה, היא לילי, אוגוסטוס קרמייכל, מרגישים לבטח כי דמויותינו הנגלות, הדברים שעל פיהם אתם מכירים אותנו, הן מעשה ילדות ותו לא. מתחת שורה אפלולית, הכל מתפשט, מעמקים אין חקר; אבל מדי פעם צפים אנו ועולים, ובזאת אנו נראים לעיניכם. […] משונה, חשבה, היאך בהיות אדם לבדו הוא נסמך אל דברים, דברים דוממים; עצים, פלגים, פרחים; חש כי הם מבע לו; חש כי הם אחד עמו; חש כי הם יודעים אותו, באיזה אופן הריהם הוא; חש בעדנה אי שכלית שכזאת (היא הביטה באותו אור ארוך ויציב) כמו כלפי עצמו. […]"

(וירג'יניה וולף, אל המגדלור, מאנגלית: מאיר ויזלטיר, מתוך: סימן קריאה 2, מהדורה לרגל 50 שנה לכתב העת, 2022)

"גם בספרים שלך המספר לרוב מתבונן נבוך מהצד.

"כן, זה נכון, כי זה אני. אני אדם צדדי. אני לא שייך. אני חושב שיש בי משהו שדוחק אותי הצידה. אני לא אוהב להיות במרכז העניינים. אף פעם לא אהבתי להידחק. אולי אלה רגשי נחיתות בעצם, אי אפשר לדעת. אבל זאת עובדה שאני זז תמיד הצידה. אני סקרן, אני אוהב נורא לראות את הדברים שקורים – אבל לא לי. לאחרים".

[…] "כשאומרים לי שהעבודה שלי הייתה טובה אני נורא שמח, כמו שנגר שמח כשהוא בונה שולחן יפה, ואנשים אומרים לו איזה יופי של שולחן. זו עבודה".

(מתוך ראיון של יהושע קנז לצליל אברהם, מדור ספרות, 'ידיעות אחרונות', 2013)

רישומי תל-אביב של טרטקובר.

פֵנוֹמֵנוֹלוֹגְיָה – (מיוונית: (פֶנוֹמֶנוֹן) "מה שמופיע", ו-"לוגוס") הוא זרם או מתודה בפילוסופיה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. זוהי פילוסופיה תיאורית של הניסיון שמטרתה היא תיאור התהליך שבו התנסות (experience) מסוימת מגיעה להכרתנו באופן ישיר, ללא צורך להיעזר בתאוריות, דעות קדומות, מסקנות או השערות מתחומים אחרים, כמו מתחומי מדעי הטבע. הדברים שהתנסותנו היומיומית מביאה לידי הכרתנו מכונים פנומנה (phenomena, תופעות). מכאן המונח פנומנולוגיה – חקר תהליך הגעת הפנומנה להכרתנו. אבי גישה זו הוא הפילוסוף אדמונד הוסרל. (ויקיפדיה)

---

לא למדתי פילוסופיה ונראה לי שהמוח שלי, לפחות בשלב הזה של החיים, כבר לא מספיק ערני וחד כדי לעקוב אחר פיתוליה… אבל אם הייתי לומדת פילוסופיה, זה כיוון שהיה מעניין אותי להכיר, ופילוסופים כמו הוסרל והיידגר (מתקשר גם לספרים של בועז נוימן שאני אוהבת כמו 'להיות בעולם', 'מבחר מרחבים' של ז'ורז' פרק, 'בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי' של שרה בייקוול, 'המצאת היומיום' של מישל דה סרטו, ו'הפואטיקה של החלל' של גסטון בלשאר).

להאיר את יוסי. ביום ראשון בערב, בקולנוע סמדר. אני יכולה להקשיב לו שעות, ליוסי בנאי, וגם להתבונן בו. יש אנשים, ובנאי הוא אחד מהם, שנמצאים בתוך אבני הבניין שלי, הם חלק ממני. חלק מההיסטוריה שלי, מהילדות שלי. כשאני רואה אותו מדבר, משחק, צוחק, שותק, אני יודעת שאני מכירה אותו מאז ומתמיד. הקול שלו מהמערכונים של שבת בבוקר, בטרנזיסטור של אימא, הדמות שלו עם המשקפיים הענקיים והשפם, שמקפצת עם רשת פרפרים ב'כלה וצייד הפרפרים' של אלוני, הירושלמיות שלו, הישראליות שלו, האהבה לתל אביב, לפריז, לתיאטרון.

הממואר היפה של קובי פרג' ומוריס בן מיור נעשה עם המון אהבה לבנאי. הוא מציג את הכישרון העצום והמגוון שלו, את האנושיות הפשוטה ושובת הלב שלו, ומאפשר להחזיק בו רק עוד קצת…

---

"אני לא באתי לכאן בשביל בורקס, בלה, אני לא באתי בשביל בורקס! זו החתונה הרביעית שלנו החודש, וכל פעם המתח הזה יומיים לפני החתונה – למה? מה עשינו? למה אנשים מתחתנים ומקצרים לי בזה את כל החיים, בלה? אדם מת, אז אתה יודע שהוא נפטר ואת נפטרת, אדם חולה,  אז את קונה לו בונבוניירה, אבל אדם מתחתן; אתה הרוס, שבור, אתה מעוך! יומיים לפני החתונה אתה נע ומטלטל בין תקווה למפח נפש, בין אשליות ורודות לבין דיכאון שחור, בין רבע עוף לבורקס! ככה אתה בא לחתונה ומוסר את המתנה והזוג מצטלם ומתנשק, אלא מה? ואתה יושב ומגדל שיערות שיבה. וחתונה זו רק ההתחלה, הם ירצו ילד לא? בטח שירצו, ואז ברית מילה, ושוב שערות שיבה וקמטים, והילד הזה, התולעת, הג'וק, האפס המאופס שלא יכול לעשות לבד פיפי – יעשו לו בר מצווה! ושיערות שיבה, קמטים, קרחת – ולהתחתן הוא לא ירצה? בטח שירצה! כשהוא יגיע לגיל 24 הדגנרט לא ירצה? בטח, הכל הוא ירצה, כולם ירצו! ואנחנו – רבע עוף או בורקס, רבע עוף או בורקס! אני רוצה לדעת פעם אחת ולתמיד איפה אני עומד, מי אני? מי אני! אני רוצה לדעת." (רבע עוף או בורקס, חנוך לוין)

יהושע קנז כותב יפה כל כך. המתבונן הגדול, שרואה הכל. רואה, מקשיב וכותב בעדינות.

"[…] העלו אור חשמל בכיתה מפני שהיום החשיך פתאום והשמיים היו טעונים עננים שחורים. אהבתי את הרגעים האלה שלפני המבול ואת הרוך המטעה שהם משרים על אווירת החדר. הסתכלתי סביבי על חברי לראות את תוצאת האור הזה עליהם.

[…] אבל בערב, בשבתי עם הורי לארוחה, פרצה סערת ברקים ורעמים וכבה אור החשמל בבית. אמי העמידה על השולחן עששית נפט, שהיתה שמורה בארון להזדמנויות כאלו. פני הורי נמלאו צללים, ופתאום עלו בי באחת הדברים שאמר אריק על מותם האיטי של הוריו, וחנקו את גרוני. לא היתה זו עוד המחשבה הנוראה והאנוכית על מותם של ההורים שיותיר אותי בלעדיהם, המחשבה שהחרידה את ילדותי – אלא צער כבד מנשוא על שאיני יכול לעשות דבר להצלתם. מעולם לא חשבתי אותם לזקנים. הם היו תמיד חסרי גיל. אבל צללי העששית כירסמו באותה שעה בפניהם ובצווארם, פערו בהם חורים, עיוותום עד לבלי הכר, טבעו עליהם את האותות הגורליים. זיקנה נוראית קפצה עליהם, וידעתי שאילולא חששו להכאיב לי היו צועקים מרה. אבל הם ישבו שותקים, כבני ערובה ביד כוח סמוי ואכזר, סולחים כתמיד לחולשתי ולאנוכיותי, מחכים בסבלנות ובהשלמה לביצוע גזר הדין."

(יהושע קנז, בין לילה ובין שחר, בעריכת מנחם פרי, הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

הסרט היפה של שנאבל על ון-גוך.

(כשמתבוננת בתצלום שחור-לבן שאני רוצה לרשום, מרגישה בגוף את כל האפורים שלו).

לאט לאט מבינה. מה רוצה, למה מסוגלת.