shaldag.jpg

כבר לא כ"כ פשוט לצעוד בבוקר לעמק הצבאים. הרכבת הקלה אמורה לעבור מתישהו גם שם, והדרך שמובילה לפארק הפכה לאתר בנייה. המדרכות מבוטלות, הכבישים משובשים, דחפורים גדולים עובדים ומרעישים ככל יכולתם. צריך לעשות סיבוב גדול כדי להגיע, ובכל זאת, הצלחנו. מעט אנשים מסתובבים בפארק, צפר עם תרמיל ומשקפת חולף על פנינו, תלמידות ערביות, בתלבושת אחידה, צועדות בזוגות. הוא מבחין בצבאים רק ממרחק, בסבך. אנחנו מתיישבים במסתור הציפורים היפה, ליד שלושה גברים שקטים (ביניהם הצפר, שמשאיל לנו את המשקפת שלו) ומשקיפים על בריכת המים הקטנה. סופית שטה במים, מעליה עפה ציפור צבעונית, יפהפיה, ומתיישבת על קנה. הוא מזהה אותה כ'שלדג גמדי'. אני אף פעם לא אדע לזהות צמחים או בעלי חיים, אבל ההתבוננות בבריכה מרגיעה אותי. יכולה להישאר כאן לתמיד.

shoes

כשאנחנו אוכלים ארוחת ערב בחדר האוכל, ביום שישי בקיבוץ, אני שוב חושבת איך הקיבוץ הוא כמו מעבדה גדולה להתבוננות באנשים (ולמחרת, קוראת אצל עמוס עוז): "… אם הייתי יכול להחזיר את הזמן לאחור, הייתי עוזב את הקיבוץ הרבה שנים קודם. למרות שאותי הקיבוץ דווקא ריתק מבחינה אידיאולוגית ומבחינה אנושית – כבר דיברתי איתך על זה. הקיבוץ היה בשבילי אוצר בלום, כי הוא אולי האוניברסיטה הכי טובה ללימודי טבע האדם."

(ממה עשוי התפוח? עמוס עוז משוחח עם שירה חדד, הוצאת כתר)

Dorothy journals

[מתוך היומן של דורות'י וורדסוורת', 15 באפריל 1802]

"שתי נוסעות, מאוד שונות ומשונות אחת מחברתה, מרי וולסטונקרפט ודורות'י וורדסוורת', באו למקום אחד זו בעקבות זו. מרי הייתה באלטונה על נהר אלבה ב-1795 עם בתה התינוקת; שלוש שנים לאחר מכן באה לשם דורות'י עם אחיה ועם קולרידג'. שתיהן רשמו את תולדות מסעיהן; שתיהן ראו את אותם המקומות, ברם העיניים שבהן ראום היו שונות מאוד. כל שמרי ראתה שימש מניע, המפעיל את מוחה ביחס לאיזו תאוריה, ביחס להשפעת הממשל, ביחס למצבם של פשוטי העם, ביחס למסתורין של נשמתה היא.

[…] דורות'י, מאידך, העלתה על הנייר את אשר לפניה, בדייקנות, באורח מילולי, ובדיוק פרוזאי… האביב חלף; הקיץ בא; האביב הפך לסתיו; היה חורף, ואז שוב פרח השזיף הקוצני והעוזרר הוריק והאביב הגיע… מוזר באיזו חיות מובא כל זה לפנינו, בתיתנו אל לב שהיומן מורכב מציונים קצרים, כאלה שכל אישה שקטה עשויה לציין על השינויים בגינתה ומצבי־הרוח של אחיה וחליפות העונות. חמים ונעים, רושמת היא, לאחר יום של גשם. היא פגשה בפרה בשדה. 'הפרה הביטה בי, ואני הבטתי בפרה, וכל אימת שזזתי, חדלה הפרה לאכול'.

[…] רק בהדרגה מתגלה ההבדל בין מחברת לא־מהוקצעת זו לאחרות; רק במודרג נפרשות הרשימות הקצרות בנפש ופותחות לפנינו נוף שלם – מתגלה שציון־הדברים הפשוט מכוון בישירות כזו אל האובייקט, שאם נביט בו בדיוק לאורך הקו עליו היא מצביעה, נראה ממש מה שראתה היא… עם זאת, היא לא הייתה סופרת־מתארת במובן הרגיל. דאגתה הראשונה הייתה להיות אמיתית – חן וסימטריה חייבים להיות משניים לאמת… מראה או צליל לא יניחו לה עד אם עקבה אחר תחושתה לאורך דרכה וקבעה אותה במילים, ואפילו הן עירומות – או בדימוי, ואפילו הוא זוויתי. הטבע היה אדון מחמיר. יש להמציא את הפרט הפרוזאי המדויק כמו את המתאר העצום והחזותי.

[…] אכן, דומה שלא עצמה את עיניה כלל. הן הסתכלו והסתכלו, כשמניעה אותן לא רק סקרנות בל־תיעף, אלא גם יראת־כבוד, כאילו איזה סוד בעל חשיבות יתרה נח חבוי מתחת לפני השטח."

(וירג'יניה וולף במסה על דורות'י וורדסוורת', בתרגום נח שטרן, מתוך: הקורא המצוי. פס רקמה צר, וירג'יניה וולף, ת"ס אליוט, נח שטרן, תרגומים ורשימות. עריכה: דבורה נגבי, עריכת תרגום: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד)

light

את הבסיס לכתיבה קיבלתי (מלבד מקריאה בספרים) בשיעורי ההבעה בבית הספר ובקורס לעיתונאים צעירים, אליו נשלחנו גילי ואני בכיתה ו' או ז'. הקורס התקיים ב'בית אגרון' (בית משרדים משמים במרכז ירושלים שהיה בו שילוב מעניין ומשונה של מוסדות: אגודת העיתונאים, לשכת העיתונות הממשלתית, 'בית המהנדס' – אולם שמחות של רבע עוף, ובית קולנוע, ניצני 'הסינמטק'). לקורס הגיעו ילדים בגילאים שונים מבתי ספר ברחבי ירושלים והמדריכה היתה דבורה. אני לא זוכרת אם דבורה היתה עיתונאית או שכתבה בעיתונים, אבל אני זוכרת שהיא היתה מאוד יפה. אישה גדולה ויפה עם שפתיים של סופיה לורן וחיוך נהדר שהאיר את החדר שנפגשנו בו. שם למדנו לתמצת עם חמשת המ"מים של הכתיבה העיתונאית – מי, מה, מתי, מקום, מדוע (ושם התחלתי להתפייט ולכתוב פתיחות יצירתיות לטקסטים).