התחלה

[…] כך נאלצתי רוב זמני לשבת סגור בבית, ליד החלון, ראשי דבוק לשמשה, צופה החוצה. מן החלון הזה ראיתי את העולם. עיניי היו מחפשות בין האנשים, ואני משתדל לנחש את מעשיהם, ולזהות מביניהם את הדמויות ששמעתי עליהן. בחורף, כשהיו מסיקים את הבית, ובחוץ שרר קור עז, היו עולים אדים ומכסים את זגוגיות החלונות. ראיתי את אחיי כשהם שולחים אצבע אל השמשה ומציירים ומתווים פני־אדם. תחילה היה החלון גבוה מדי בשבילי כדי לעשות כמוהם, אחר־כך התאמנתי בכך, ועלה בדעתי לצייר דמויות גם על פיסות־נייר. לקחתי פיסות־נייר, ישבתי ליד החלון, והתחלתי לצייר. הייתי מסתיר את פיסות־הנייר מעין־רואים, אך ממילא איש לא שם לב לציוריי. אבא ראה שאני מצייר, אבל לא שם ליבו לכך.

[…] יום אחד ישבתי מול החלון וציירתי כמנהגי – איכר רוסי בכיפת־פרווה עם שק על גבו, יוצא מתוך בור. חשבתי שאני עושה דברים שאין להם שום ערך. פתאום נשלחה יד מאחוריי וחטפה את הציור – ביאליק. הוא ניגש אליי על קצות אצבעותיו, ושמעתיו מאחוריי קורא בקול עז, וכדרכו בצעקות־התלהבות:

“בן־ציון! בן־ציון! בוא וראה מה צייר הבן!”

באותו רגע הרגשתי שכמו תיקתק לי איזה שעון. אך לא עלה בדעתי שכעבור שנים רבות ביאליק עצמו יפנה אליי, שאעשה ציורים לספריו.

[…] צבעים לא קנו לי, המצב הכלכלי בבית לא איפשר מותרות כאלה. גם לא טיפחו בכוונה את נטייתי לציור. הסתפקתי בדיו ובעיפרון. לעיתים קרובות נדמה לי כי גם אלמלא חשבתי שאהיה צייר – החיים שהתהוו סביבי היו עושים אותי לצייר.

גם כיום אני מוצא את עצמי יושב לעיתים קרובות ליד החלון ההוא. נדמה לי שלא התרחקתי ממנו הרבה בכל השנים שעברו מאז. אולי משום כך נשארה בי הזיקה המיוחדת לספרות הילדים. אני יודע שילד־מסתכל הוא אדם בעל כושר־קליטה רב, וכי יש לדבר אליו ברצינות ולעניין, כי הילדים מבינים יותר ממה שאנו סבורים. ישיבה זו ליד החלון נחרתה בי לכל ימי חיי. החלון היה פתח לָעולם. לאחר שנים הייתי תמיד תופס לי מקום ליד החלון בבית־הספר. […]

(בין חולות וכחול שמים, זכרונות נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר, פרויקט בן יהודה)