שבת בבוקר. ישבנו בגינה ושתינו קפה. השמיים היו אפורים והתכסינו בשמיכה אפורה. אמרתי: קראתי עכשיו במיטה שוב את 'סיפור פשוט', הוא כל כך יפה. מזמן לא קראתי עגנון. כשאני קוראת את עגנון, אני מרגישה שאני לא צריכה שום ספר אחר, כאילו כל הספרים בעולם מתקפלים לתוך הספר שלו. הוא אמר: אני לא צריך את עגנון בשביל לא לקרוא אף ספר אחר (כשהיכרנו, הוא אמר שהוא לא קורא כלום, חוץ מקפקא, וזה הספיק לי).

tokyo

[Lost in Translation, Director: Sophia Koppola, 2003]

אבודים בטוקיו. סרט שתמיד משמח אותי. יכולה לראות בכל זמן ביום ולהשתלב בכל רגע בו. אף פעם לא רואה הכל ולא לפי הסדר. רצף של תמונות קצרות ושני שחקנים נהדרים, ביל מאריי וסקרלט ג'ונסון. רגעים קטנים שאני אוהבת. בכל פעם מבחינה בעוד משהו, שלא זוכרת שראיתי. סרט בלי סיפור, שלכאורה לא קורה בו כלום, אבל יש בו כל מה שאני צריכה.

v_desk

"וכך אפשר לי למלא בכתיבה את מחצית השעה שלפני סעודת-הערב. בשעה שטיילתי ברגל, חשבתי כי ראוי להתחיל בהתחלה: אני קמה בשמונה וחצי ועוברת את הגן. היום הוא היה ערפילי,  ואני חלמתי בשנתי על אדית סיטוול. אני מתרחצת ובאה לארוחת הבוקר, הערוכה על המפה המשובצת. אם מתמזל המזל, יש לי מכתב מעניין; היום לא היה. ואחר כך אמבטיה, ואני מתלבשת; ואני באה לכאן וכותבת, או מתקנת, במשך שלוש שעות, עם הפסקה בשעה 11, כאשר ליאונרד בא עם החלב, ואולי עם עיתונים. בשעה אחת ארוחת-צהריים – היום קציצות ורפרפת שוקולד. אחרי הארוחה קצת קריאה ועישון; ואז, בערך בשתיים, אני נועלת נעליים עבות, לוקחת את הרצועה של פינקר ויוצאת החוצה – היום אחר-הצהריים במעלה גבעת אשהם, שם ישבתי רגע, ואז בחזרה הביתה, לאורך הנהר. תה בשעה ארבע; ואז אני באה לכאן וכותבת מכתבים, והדואר מפריע אותי באמצע: עוד הזמנה להרצאה; ואחר אני קוראת ספר אחד של "הפרלוד". ומיד יצלצל הפעמון, ואנחנו נסעד,  ונשמע מוסיקה, ואני אעשן סיגר; ואז נקרא – הלילה, את לפונטן, כך אני חושבת, ואת העיתונים, ונלך לישון…"

(וירג'יניה וולף, ביוגרפיה מאת קוונטין בל, מאנגלית: לאה דובב, הוצאת שוקן)

natalia-leone.jpg

[נטליה ולאונה גינצבורג]

"כשהחל לרדת השלג הראשון, ירד עלינו עצב לאה. היינו בגלות; עירנו היתה רחוקה וכך גם הספרים, החברים והמאורעות הספונטניים של הקיום האמיתי. הדלקנו את התנור הירוק בעל הארובה הירוקה. התקבצנו כולנו בחדר של התנור; בחדר הזה נהגנו לבשל ולאכול, בעלי כתב על השולחן הגדול והסגלגל, הילדים פיזרו את צעצועיהם הקטנים לכל עבר וגדשו את המרצפות […] בכל ערב בעלי ואני יצאנו לטיול; בכל ערב צעדנו שלובי ידיים, ושיקענו את רגלינו בשלג […] הגעגועים גברו בקרבנו מדי יום. לפעמים זה היה אפילו נעים, כמו להיות בחברת אדם עדין ומהלך קסם. מכתבים הגיעו מעירנו והביאו חדשות על חתונות ולוויות שנפקדנו מהן […]

ביתנו היה מלא אנשים תמיד, אלה באו לבקש טובה ואלה באו להציעה. מדי פעם באה התופרת להכין סניוקולה (פסטה מקומית דקה ושטוחה). היא חגרה סינר למותניה, ערבבה את הביצים ושלחה את קרוצ'טה לשאול בכפר מי יכול להשאיל לנו סיר גדול דיו. פניה הסמוקות היו שקועות כליל במלאכה, ועיניה נצצו בחדוות עשייה נחושה. היא היתה נכונה לשרוף את כל הבית ובלבד שהסניוקולה שלה תצא כמו שצריך. בגדיה ופניה נעשו לבנים מקמח, ולבסוף, היתה מניחה בהקפדה את המנה שעליה טרחה על השולחן הסגלגל שעליו כתב בעלי."

(נטליה גינצבורג, המידות הקטנות, מאיטלקית: יונתן פיין, הוצאת תשע נשמות)