גם לי יש עיר רפאים משלי (כשהייתי מסתובבת עם ההורים שלי בעיר, היו להם נקודות ציון, שסימנו מקומות שהיו שם פעם: תחנת אגד הישנה בבניין העמודים, הכנסת הישנה, המקשר). אני מסתובבת במרכז ירושלים ורואה את העיר דרך שכבות הזמן, נזכרת באנשים שהיכרתי או פגשתי כאן ושם, עוברת ליד בתי קפה, מעברי חציה וחנויות שנעלמו, ורק אני רואה אותם.
מרדכי גלדמן, נולה צ'לטון.
אתמול, עשר שנים לאימא.
מי שזוכרים אותו, חי. (אבא של פראן, 'ארץ נוודים')
"ואולם יש רובד עמוק יותר למוטיב הדירות. ברצוני לטעון שהבית המשותף אינו אלא משל לרומאן עצמו, ספרו של קנז. חמשת הסיפורים הנפרשים באופן מקביל במהלך הרומאן נשזרים זה בזה באופן אקראי כמו מפגשיהם החטופים והמקריים של דיירי הבית שאין ביניהם ולא־כלום. המבנה הספרותי הרופף של הרומאן ורמת הקישור הנמוכה של סיפורי המשנה שלו הם ההד העמוק לפרגמנטריות של חיי גיבוריו. זירת העלילה היא קובץ דירות פזורות המופרדות זו מזו בקירות ודלתות כשם שהרומאן הוא מקבץ סיפורים המובדלים זה מזה על־ידי חללים ריקים על דף הטקסט. קוביות הדיור המשמשות חומר גלם לעלילת הרומאן דומות לגושי הטקסט המקוטעים הקשורים זה לזה רק באופן חלקי. והיכן המספר? הוא מתרוצץ בין סיפור לסיפור, עולה ויורד בחדר המדרגות, מנסה לשווא לחשוף את החיים האמיתיים המסתתרים מאחורי הדלתות, לזכות בבדל מידע על גיבוריו שלו. אך, ככל הצצה או ציתות, כל שניתן לו להשיג הוא הבהק חטוף, נטול הקשר שלם, אפיזודה קצרה, אך לעולם לא חיים שלמים, מראה רגעי של דירה, בלא תובנה של בית. […]"
(דוד הד, דיוקן הסופר כעובדת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תרבות וספרות 'הארץ', 1.10.21)
זמן גנוב. יום ראשון, שבע וחצי בבוקר, תיכף מתחיל שבוע חדש, שנה חדשה על כל מחוייבותיה, ואני גונבת שעה קלה לקרוא את עיתון השבת, שלא הספקתי אתמול. מוסף הספרות מוקדש ליהושע קנז. כמעט כל אחד מהטקסטים ממלא אותי באושר קטן ושקט.
"[…] המפגש עם יהושע שינה את חיי הן כאיש ספרות והן כאדם. היה בו משהו שלימד אותך איך לחיות, איך להתנהג בעולם, וכל זה נעשה כבדרך אגב. הוא לא כפה את סמכותו עליך. הלימוד, במקרה הזה, בא כתוצאה מהתבוננות בו ומהאופן שבו התנהל בעולם.
אני מניח שמי שהכיר את יהושע מקרוב יחשוב שהדברים שכתבתי זה עתה נשמעים מוזרים. יהושע, אחרי ככלות הכל, ניהל אורח־חיים קיצוני. הוא בחר לחיות בבדידות, בדירה לא גדולה במיוחד, להקדיש עצמו לעבודה הספרותית והיה האיש הכי קרוב למה שאפשר לכנות נזיר של הספרות.
היה בו מקבץ התכונות היפות ביותר שיש לאדם להציע לזולתו. צניעות, פשטות, נדיבות, טוב־לב וחוש הומור שעוזר לישראלי לסבול את המציאות המטורפת שבה הוא נאלץ לחיות מדי יום.
[…] אם הייתי נדרש לאפיין את יחסו של הסופר החכם הזה לעולם הייתי אומר שזה יחס של השתאות. קנז השתאה לנוכח הקיום האנושי בעולם. לכן בחר בגיבורים שהם כמעט חסרי הגנה מפני מה שהמציאות מנחיתה על האדם בשרירות לבה. הכתיבה היתה הניסיון האמנותי שלו לפצח את הפלא הזה של היות אדם חלק מהאריג הזה שנקרא עולם.
[…] קנז לימד אותי את סוד הפשטות. הוא אמר לי לא פעם שבכתיבה ובתרגום ספרות הפשוט הוא גם היפה והוא הדבר הנכון לעשותו."
(אלון אלטרס, להשתאות לנוכח העולם, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 1.10.21)
ג׳אד נאמן.
אבא. 21 שנים. ערב יום הכיפורים.
אתמול הלכנו רק שתינו. עשרים ואחת שנים לאבא, עשר שנים לאמא. לכל אחד שושן צחור. (בערב סיימתי לסרוג את הצעיף הצבעוני שאמא התחילה מזמן).
עשרים שנה.
יגאל תומרקין.
