[The Gleaners, 1857, Jean-François Millet]

שלשום בלילה, עליתי לישון בשעה 02:00, אבל לא נרדמתי. נזכרתי בבית של סבתא נעמי. ישבתי על הכורסה הירוקה, זו שקרובה למטבח, ליד הציור של מילה, אכלתי אורז ושתיתי תה (בחוץ היו שנות השבעים).

(אולי זה מה שאני רוצה לעשות, לכתוב על הבית של סבתא נעמי ולצייר אותו לפרטיו).

walking

עם היוודע דבר מותו של המשורר נתן זך קראתי פוסט מרגש במיוחד שפירסם לזכרו המשורר שי בוזגלו בדף הפייסבוק שלו. בשל האותנטיות של הדברים אני מביא אותם כאן כלשונם ובאישורו:

"לפני שפירסמתי את הספר השני שלי (בערך ב-2010) [הכוונה לספר 'מימזיס' שראה אור ב-2011 בהוצאת גוונים], החלטתי שאני חייב לדבר עם נתן זך. השירה שלו תמיד אמרה לי ודיברה אלי. חשבתי שאולי הוא ייתן לי חוות דעת על מה שכתבתי. אז איך יוצרים קשר עם מישו בסדר גודל כזה? פתחתי את דפי זהב ושם היה המספר שלו. התקשרתי אליו סתם ככה, כמו קריפ מוזר. זה היה בוקר גשום, וזו בערך היתה השיחה: 'הלו? הגעתי לנתן זך?' 'מי מדבר?' 'אתה לא מכיר אותי נתן, קוראים לי שי בוזגלו. אני גר באשקלון. פירסמתי ספר אחד לפני איזה עשור [הכוונה לספר 'המסע ציור אחד ו-44 צעדים לשומקום', 2000, הוצאת סער] וכעת כתבתי חדש. אני לא בטוח אם אני רוצה לפרסם אותו. אתה יודע מר זך, תמיד אהבתי את השירה שלך. חשבתי אולי אוכל לשלוח לך חלק מהשירים אם תרצה לקרוא אולי ולהגיב'. שתיקה. 'מר זך?' — שומע נוזל נשפך לכוס — 'אתה יודע אני לא מסכים בדרך כלל לקרוא שירים של אנשים אחרים אבל משו בקול שלך מוצא חן בעיני. תשלח אני אקרא. אתה רק תדאג לכתוב את הכתובת נכון. איזה בוקר גשום. נשמע שהעולם נשטף. אני שמח שיש לי משו לשתות על הבוקר. לך, תיהנה מהגשם, מר בוזגלו'. בסוף לא שלחתי את השירים שלי, לא הייתי בטוח בעצמי. לא הייתי שם. מה שכן, מהגשם אני תמיד זוכר ליהנות".

(מתוך הטור של אילן ברקוביץ' 'משורר בשטח', מוסף ספרות ותרבות 'הארץ', 9.11.20)

"[…] בה בעת התבססה מעין פשיטת רגל של הזיכרון שלי: התחלתי לפחד לשכוח, כאילו, אלא אם אכתוב הכול, לא אצליח לאחוז בחיים החומקים. בכל ערב, בקפדנות, במודעות מאנית, התיישבתי לכתוב מעין יומן: הוא היה ההפך הגמור מיומן אישי; הפקדתי בו את קורותי ה"אובייקטיביים": שעת היקיצה שלי, הסידורים שלי, הקניות שלי, ההתקדמות – המוערכת לפי מספר השורות או העמודים – של העבודה שלי, האנשים שפגשתי או רק הבחנתי בהם, מרכיבי הארוחה שאכלתי בערב במסעדה זו או אחרת, הקריאות שלי, התקליטים שהאזנתי להם, הסרטים שראיתי, וכו'.

הבהלה הזאת שמא אאבד את עקבותי לוותה בלהט לשמר ולמיין. שמרתי הכול: ממכתבים על מעטפותיהם, דרך כרטיסי קולנוע, כרטיסי טיסה, חשבונות, ספחים של פנקסי צ'קים, עלונים, קבלות, קטלוגים, הזמנות, שבועונים, טושים יבשים, מציתים ריקים ועד חשבונות גז וחשמל של דירה שלא התגוררתי בה כבר יותר משש שנים, ולפעמים העברתי יום שלם בסיווג ובתיוק, בעודי חולם על מיון שיכסה כל שנה ושנה, כל חודש וחודש, כל יום ויום של חיי."

(ז'ורז' פרק, לחשוב / למיין, מצרפתית: שירה פנקס, הוצאת בבל)

"[…] במקום חיים של תנועה בזמן של הנעורים, אצל הזקנים מזהה אמרי העדר תנועה שקשור (אולי מבוסס על) הפנמה של הזמן עצמו. כאשר נשלל העולם והאפשרויות של חיים במרחב הולכות ומצטמצמות, מתחיל הזקן לצבור את הזמן בתוכו. אבל בעיני אמרי הקשר בין הזדקנות וזמן לא מתמצה במבנה של זיכרון, כפי שאנו נוהגים לתפוש בדרך כלל את הלך הרוח של הזיקנה. אין כאן מבט נוסטלגי לעולם העבר של נעורים, כוח, וחיות. זיכרון מסוג כזה יכול להיעלם עם השנים או להיטשטש. לא כך הזמן עצמו.

בכך מייצר כאן אמרי אבחנה חשובה: הזמן חי בתוכנו לא משום שיש לנו זיכרונות או רגעים שאנו נוצְרים כאילו העבר הטיל עוגן בתוכנו. האלטרנטיבה של אמרי מתרחקת מהאלמנט האישי הזה וטוענת שהמזדקן חווה את הזמן עצמו אחרת: הוא נאבק בו בכל כוחו ובעת ובעונה אחת שייך אליו באופן האינטימי ביותר: "ככל שיש לנו פחות זמן לפנינו", כותב אמרי, "כך יש לנו יותר זמן בתוכנו […] [הם] זקנים [מתוקף] הזמן שמונח בכבדות בתוכם".

[…] התנועה ההדרגתית שמובילה מהפעילות בחלל, בעולם, אל עבר המנוחה שבהתכנסות, היא בעת ובעונה אחת גם תנועה מן החוץ אל הפנים, וכאן, במוקד ההתכנסות, אין רק שקט וחוסר תנועה, אלא יש בכל זאת מרחב, מרחב שמתפנה למחשבה. התנועה של הנעורים שאין בה רגע דל, אמרי כותב, היא גם תנועה שלא מאפשרת חשיבה או רפלקסיה. במובן זה, מאלה שחיים במרחב, פעילים בעולם ונעים בזמן, נלקח משהו: אין להם את האפשרות לעצור ולחשוב על הזמן. הזמן הטהור, זה שאין בו דבר, שמופיע בפני עצמו. אך זהו בדיוק המבט שמתאפשר למזדקן, שנפתח בפניו ורק בפניו. כאן הוא מגלה את מה שאין לצעיר, את העומק.

במובן זה חוויית ההזדקנות, עם כל הכאב שהיא מזמנת לנו, מעניקה לנו גם משהו שאמרי קורא לו "אמת". האמת של הזמן. המרחב של המזדקן הצטמצם ומשא הזמן כבד עליו, אלא שהכובד הזה מאפשר לו גם יכולת להביט פנימה ולראות את האמת. למרות שמדובר ללא ספק בדיון שמבוסס על חוויה אישית ולעתים אף בגוף ראשון, אמרי לא דן רק בשאלת הזמן שלו או של הגוף המזדקן בלבד, אלא מקפיד להשאיר את הדיון ככזה שמתייחס תמיד גם לזמן "שלנו", של כולנו. כך גם הוא מסיים את הספר כולו בכותבו: "הימים מתכווצים ומתייבשים. […] ואנחנו משתוקקים לומר את האמת".

(עלית פרבר על יחסו של ז'אן אמרי להזדקנות, הכל היה מעט יותר גרוע מכפי שחשבתי, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 27.9.20)