"[…] בה בעת התבססה מעין פשיטת רגל של הזיכרון שלי: התחלתי לפחד לשכוח, כאילו, אלא אם אכתוב הכול, לא אצליח לאחוז בחיים החומקים. בכל ערב, בקפדנות, במודעות מאנית, התיישבתי לכתוב מעין יומן: הוא היה ההפך הגמור מיומן אישי; הפקדתי בו את קורותי ה"אובייקטיביים": שעת היקיצה שלי, הסידורים שלי, הקניות שלי, ההתקדמות – המוערכת לפי מספר השורות או העמודים – של העבודה שלי, האנשים שפגשתי או רק הבחנתי בהם, מרכיבי הארוחה שאכלתי בערב במסעדה זו או אחרת, הקריאות שלי, התקליטים שהאזנתי להם, הסרטים שראיתי, וכו'.

הבהלה הזאת שמא אאבד את עקבותי לוותה בלהט לשמר ולמיין. שמרתי הכול: ממכתבים על מעטפותיהם, דרך כרטיסי קולנוע, כרטיסי טיסה, חשבונות, ספחים של פנקסי צ'קים, עלונים, קבלות, קטלוגים, הזמנות, שבועונים, טושים יבשים, מציתים ריקים ועד חשבונות גז וחשמל של דירה שלא התגוררתי בה כבר יותר משש שנים, ולפעמים העברתי יום שלם בסיווג ובתיוק, בעודי חולם על מיון שיכסה כל שנה ושנה, כל חודש וחודש, כל יום ויום של חיי."

(ז'ורז' פרק, לחשוב / למיין, מצרפתית: שירה פנקס, הוצאת בבל)

"[…] במקום חיים של תנועה בזמן של הנעורים, אצל הזקנים מזהה אמרי העדר תנועה שקשור (אולי מבוסס על) הפנמה של הזמן עצמו. כאשר נשלל העולם והאפשרויות של חיים במרחב הולכות ומצטמצמות, מתחיל הזקן לצבור את הזמן בתוכו. אבל בעיני אמרי הקשר בין הזדקנות וזמן לא מתמצה במבנה של זיכרון, כפי שאנו נוהגים לתפוש בדרך כלל את הלך הרוח של הזיקנה. אין כאן מבט נוסטלגי לעולם העבר של נעורים, כוח, וחיות. זיכרון מסוג כזה יכול להיעלם עם השנים או להיטשטש. לא כך הזמן עצמו.

בכך מייצר כאן אמרי אבחנה חשובה: הזמן חי בתוכנו לא משום שיש לנו זיכרונות או רגעים שאנו נוצְרים כאילו העבר הטיל עוגן בתוכנו. האלטרנטיבה של אמרי מתרחקת מהאלמנט האישי הזה וטוענת שהמזדקן חווה את הזמן עצמו אחרת: הוא נאבק בו בכל כוחו ובעת ובעונה אחת שייך אליו באופן האינטימי ביותר: "ככל שיש לנו פחות זמן לפנינו", כותב אמרי, "כך יש לנו יותר זמן בתוכנו […] [הם] זקנים [מתוקף] הזמן שמונח בכבדות בתוכם".

[…] התנועה ההדרגתית שמובילה מהפעילות בחלל, בעולם, אל עבר המנוחה שבהתכנסות, היא בעת ובעונה אחת גם תנועה מן החוץ אל הפנים, וכאן, במוקד ההתכנסות, אין רק שקט וחוסר תנועה, אלא יש בכל זאת מרחב, מרחב שמתפנה למחשבה. התנועה של הנעורים שאין בה רגע דל, אמרי כותב, היא גם תנועה שלא מאפשרת חשיבה או רפלקסיה. במובן זה, מאלה שחיים במרחב, פעילים בעולם ונעים בזמן, נלקח משהו: אין להם את האפשרות לעצור ולחשוב על הזמן. הזמן הטהור, זה שאין בו דבר, שמופיע בפני עצמו. אך זהו בדיוק המבט שמתאפשר למזדקן, שנפתח בפניו ורק בפניו. כאן הוא מגלה את מה שאין לצעיר, את העומק.

במובן זה חוויית ההזדקנות, עם כל הכאב שהיא מזמנת לנו, מעניקה לנו גם משהו שאמרי קורא לו "אמת". האמת של הזמן. המרחב של המזדקן הצטמצם ומשא הזמן כבד עליו, אלא שהכובד הזה מאפשר לו גם יכולת להביט פנימה ולראות את האמת. למרות שמדובר ללא ספק בדיון שמבוסס על חוויה אישית ולעתים אף בגוף ראשון, אמרי לא דן רק בשאלת הזמן שלו או של הגוף המזדקן בלבד, אלא מקפיד להשאיר את הדיון ככזה שמתייחס תמיד גם לזמן "שלנו", של כולנו. כך גם הוא מסיים את הספר כולו בכותבו: "הימים מתכווצים ומתייבשים. […] ואנחנו משתוקקים לומר את האמת".

(עלית פרבר על יחסו של ז'אן אמרי להזדקנות, הכל היה מעט יותר גרוע מכפי שחשבתי, מוסף תרבות וספרות 'הארץ', 27.9.20)

בית הקברות ברמת רחל, עצי זית, חום של 42 מעלות (נשבר שיא מ-1902).

אלדורדו | פָּרָשׁ אַבִּיר | הָדוּר, יָהִיר, | בָּאוֹר, בַּצֵּל, נָדַד הוּא. | הִרְחִיק דְּהֹר, | בְּפִיו מִזְמוֹר, | פָּנָיו לְאֶלְדּוֹרָדוֹ. | הִזְקִין וְשָׂב, | עָרְבוּ יָמָיו, | בַּלֵּב צְלָלִים אָז רָדוּ, | עֵת כִּי נוֹכַח | כִּי לֹא אָרַח, | לֹא בָּא עַד אֶלְדּוֹרָדוֹ. | וּמִשֶּׁתַּשׁ | כֹּחוֹ, פָּגַשׁ | עַל פְּנֵי הַשְּׁבִיל צֵל נָד הוּא. | 'צִלִּי', אָמַר, | 'אַיֵּה מִסְתָּר | אִוְּתָה לָהּ אֶלְדּוֹרָדוֹ?' | 'עֲלֵי פִּסְגוֹת | הַלְּבָנָה, | בְּגֵיא-צְלָלִים-בּוֹ-רָדוּ, | רְכַב וּדְהַר', | הַצֵּל אָמַר, | 'בַּקֵּשׁ אֶת אֶלְדּוֹרָדוֹ'. (אדגר אלן פו)


"לעיתים קרובות אני נשאל איזה שם תואר אני מעדיף – צייר או מאייר. ותשובתי היא שאני חי בעולם הציור ובעולם האיור. את שניהם אני תופר ואורג ורוקם מאותו החוט ממש, חוט שאני מושך מתוך עולמי. מתוך האוטוביוגרפיה שלי, מתוך הסביבה והאקלים והאורות והצללים שאל תוכם נולדתי ומתוך המאורעות שהשפיעו על חיי ועיצבו את החומרים מהם אני בונה את הסביבה האמנותית שלי.

טכניקת ההייטק עוברת על ידי ביעף ומשאירה אותי הרחק מאחור. אני ממשיך לצייר על נייר בעט ובמכחול בצבעי מים, גואש ושמן ולהתבשם מריח שמן הפשתן הטרפנטי. לפעמים אני מרגיש כמו אותו אביר מזדקן של אדגר אלן פו, הרכוב על סוס, לבוש שריון ובידו חנית, מחפש את אלדורדו העיר האגדית. באיורי, כמו בציורי." (אבנר כץ, דףדף)

reader

[…] פגישתנו האחרונה הייתה כאמור, בחנות הספרים המשומשים של מוטי בלום בירושלים. פניו היו רעים, וכששאלתי לשלומו סיפר באי רצון שעד לאחרונה היה מאושפז. שוחחנו על הא ועל דא עד שלרגע נשתכח ממני מצבו ואמרתי לו: "תגיד, גם עכשיו אתה עדיין ב'יצר הרע' של ספרים?"

"תשמע, אספר לך סיפור", תפס עורך הדין רוזנבלום את השור בקרניו, "מי היה אביה של אשתי נחמה אתה הלוא יודע, הרב יצחק וכטפויגל, ראש ישיבת מאה שערים, שברוך, בני, מרבה לכתוב עליו. הייתה לו ספרייה גדולה, כמובן של ספרי קודש, ונחשב בירושלים אספן ספרים נלהב שמוכרי ספרים נדירים מרבים לפקוד את ביתו ולהציע לו את האוצרות שלהם. יום אחד, והדבר היה כבר באחרית ימיו, כשהיה כבר סגי נהור לחלוטין, הקיש על דלתו אחד ממוכרי הספרים וביקש לראות את הרב. 'הרב, לצערנו הרב, כבר לא יכול יותר לקרוא ספרים', דחתה הרבנית את המוכר והייתה משלחת אותו לדרכו, לולא שמע זאת הרב מן החדר הפנימי וביקש מאשתו שתכניס אליו את המוכר. 'מה בפיך?' שאל אותו הרב וכטפויגל. 'מצאתי ספר שלפני שנים רבות היה הרב מעוניין בו', השיב האיש. הרב העיוור הודה בהתרגשות למוכר וביקש מהרבנית שתשלם לו בעד הספר. "למחרת אני נכנס לבקר את חותני", ממשיך עורך הדין רוזנבלום את סיפורו, "ואני מוצא את הספר על הכיסא שליד מיטתו. 'לשם מה לך ספר שאינך יכול לקרוא בו?' תהיתי. והוא ענה לי: 'מתוך כבוד לאיש ההוא שלפני שלושים שנה רצה את הספר הזה'. אתה מבין, ידידי, למרות שאני נראה היום כמו שאני נראה, אני ממשיך לפקוד את חנויות הספרים מתוך כבוד למי שהייתי פעם".

זמן לא רב אחר כך, באחד מימי ניסן, הלך  עורך הדין אשר רוזנבלום בדרך כל בשר. בשמונה בבוקר התקשר אלי אדם ברוך בנו ואמר: "אשר מת לפנות בוקר". כך היה מדבר על אביו. "כל הלילה ישבנו, דיברנו, ובין השאר הוא ביקש שאתה זה שתספיד אותו". שאלתי אותו: "והוא גם אמר לך על מה ברצונו שאדבר?" ואדם השיב: "הוא אמר שהוא בטוח שאתה יודע, אבל אם לא תדע, הנה רמז – הפגישה האחרונה שלכם בחנות הספרים בירושלים".

בו ביום, בצהריים, ברחבת מוזיאון תל אביב עמדתי לימין מיטתו של אשר רוזנבלום, זיכרונו לברכה, וסיפרתי משמו את הסיפור הכי יפה ששמעתי מעודי על אהבת ספרים ועל כבוד אדם."

(חיים באר, מסע דילוגים, הוצאת עם עובד)

tikbook

"[…] בסופו של דבר החליטו אסא ורימון כשר לעשות מעשה. הם הכינו מדבקות עם תמונת אביהם ובהן הכתובת 'מספריו של…' והזמינו את חבריהם ומכריהם לבוא ולבחור ולקחת מן הספרייה כל ספר שירצו. ובטרם יפרדו מן הספרים עולמית הדביקו על כל אחד ואחד מהם, בפורזץ, את המדבקה.

"ספרייה היא דבר חי כמו האדם עצמו", אמר אסא, "ומשעה שאדם מת, נגזר על הספרייה לחדול להתקיים בצורתה הקודמת מכיוון שהייתה מותאמת לאיש שהיה בעליה. כשם שהאיש מת, כך מתה גם הספרייה; כשם שהגוף נקבר ונבלע ומתפרק לתוך הטבע, כך גם הספרייה מתפרקת ומתפזרת לכל עבר. כל ספר ילך למקום שילך, ובשערו הפנימי מוטבע חותמו של האיש. אבא ימשיך להתקיים קיום זוטא בכל אחת מהספריות האלה, אצל כל מי שקיבל ספר או ספרים שהיו שלו"."

(חיים באר, מסע דילוגים, הוצאת עם עובד)


21.7.20 לינה.