[…]
עַכְשָׁו הוּא אֵינוֹ עוֹד עַל אֶרֶץ.
אַךְ הוּא עוֹד שָׂמֵחַ בְּקֶצֶף גַּלֵּי הַלִּילָךְ.
וְיֵשׁ נִדְמֶה לוֹ שֶׁלֹּא חָלַף בִּיעָף הַזְּמַן.
רַק לְרֶגַע עָזַב אֶת בֵּיתוֹ הַמְחֻלָּן.

גבריאל פרייל

(מתוך: איגרת קטנה מניו יורק, מבחר שירים בהוצאת 'זוטא', הקיבוץ המאוחד, מוסד ביאליק)

salsal

מדי פעם אני רואה אותה בשוק, בקניות של יום שישי. אני תמיד שמחה לראות אותה (היא שייכת לזמן שבו הייתי מישהי אחרת). בדרך כלל אנחנו מהנהנות ומחייכות זו לזו, מחליפות רק מלים ספורות. אף פעם לא היינו חברות. היכרנו בצבא, לפני כמעט ארבעים שנה, כשגרנו באותו חדר בשדה דב. חדר ששימש לשינה לחפ"שיות, בסוף יום של עבודה צבאית. ארבע מיטות בחדר, בקצה מסדרון פתוח לרוח, משקיף על הארובה של רידינג. התחלופה של הבנות בחדר היתה גדולה, אני לא זוכרת את כולן, אותה אני זוכרת. גם אז כמעט שלא דיברנו. שתינו שירתנו בחיל האוויר בקריה, שתינו היינו ירושלמיות, שתינו קראנו ספרים. זה כל מה שידעתי. אני זוכרת את ערימת הספרים הקטנה שעמדה תמיד על הריצפה ליד המיטה שלה. בראש הערימה היה 'דודה חוליה והכתבן' של מרגו ורגס יוסה (לא קראנו אותם ספרים, אבל היא קראה ספרים באותה תשוקה כמוני, שלא כמו הדיירות האחרות בחדר). פעם נפגשנו באמצע הבסיס הצבאי בשעת ערב, ליד המטוסים. היא הייתה בדרך לחדר, אני בדרך החוצה. היא שאלה מה אני מתכננת לעשות אחרי הצבא, אמרתי שאני רוצה לנסות להתקבל ללימודי אמנות בבצלאל. היא אמרה שאולי כדאי לי ללמוד עיצוב גרפי. לא ידעתי מה זה עיצוב גרפי, אז היא הסבירה לי. ככה, בשני משפטים, היא עזרה לי לכוון את חיי. אחר כך הלכתי ללמוד עיצוב גרפי ונהייתי מאיירת. היא למדה קולנוע והפכה לבמאית ועורכת מוערכת. מדי פעם אנחנו נפגשות בשוק ביום שישי, מהנהנות, מחייכות וממשיכות הלאה.

vi.jpg

יום שלישי, 3 בינואר, 1922

אמש חזרנו הביתה, אחרי עשרה או אחד עשר ימים במונקס האוז – ימים שהרוח נשבה בהם מכל עבר במלוא גרונה, והתלוו אליה סילוני גשם אדירים, וברד ירק לתוך האח שלנו, ועל המדשאה היו פזורים ענפים קטנים, והיו שקיעות לוהבות מעל הגבעות. בבוקר כתבתי בסטואיות יציבה את מאמר אחרי-מות שלי על הארדי. חסל סדר כתיבת הסקירות שלי, עכשיו כשריצ'מונד משכתב את המשפטים שלי כדי שיקלעו לטעמם של תושבי בלגרביה (שכונה יוקרתית בלונדון) שדבש וחלב תחת לשונם. מוזר באיזו נוקשות אני מגישה את העט אל הנייר כשאיני בטוחה באישור העורך. זוהי הסיבה האמיתית לוויתור שלי, בצירוף הסיבה הכלכלית, שאני מרוויחה לא פחות בדרכים אחרות. לנארד שתל, גזם, ריסס, אף על פי שהקור והגשם והסער הפכו את התנהגותו לגבורה מעוררת התפעלות, לאו דווקא מובנת. הערב מתחילה הקריאה שלי.

(וירג'יניה וולף, חירות של רגע, פרקי יומן, מאנגלית: אלינוער ברגר, הוצאת כתר)