יש לי בעיה עם הזמן (או שלו יש בעיה איתי).

אתמול בערב סרגתי וראיתי את 'העוקץ' (ואחר כך גם את 'ליידי בירד'). פול ניומן ורוברט רדפורד, צעירים ומשובבי נפש, החזירו אותי בזמן לשנות השבעים, לבית הקולנוע במרכז המסחרי ('סינמה 1'), שם ראיתי את הסרט עם אבא שלי, בפעם הראשונה.

שנה חדשה בפתח, עתיד מזעיף פנים.

ביום שישי בערב, לפני שבוע, הלכתי להחזיר למיקי ונירה כיסא ונשארתי שם שעתיים. דיברנו ודיברנו ולא הצלחנו להפסיק… מיקי אמר שכיף לחזור אחורה בזמן, ונירה אמרה שאני צריכה סופסוף לכתוב ולצייר את הספר על אבא שלי.

כשהפעלתי את מכונת הכביסה הבוקר, היא השמיעה קרעכץ קטן ואחר כך כיבתה אורות והשתתקה לתמיד (מכונה של Bosch, ששירתה אותנו בנאמנות משנת 2001).

השנה, בכל שבוע יש הרגשה, שרק עכשיו השנה מתחילה. אז ככה גם היום, השנה מתחילה…. עכשיו!

[מחשבות בעת שטיפת כלים] מה נחלתי מאבותי? מהצד העיראקי (אמא): ביתיות, פסיביות מתונה, התייחסות חשדנית כלפי מושג הזמן ותשוקה לחצילים. מהצד הספרדי (אבא): נאיביות, אופטימיות, אהבת אדם, התייחסות משועשעת כלפי מושג הזמן וחיבה יתירה לבצקים ומקרונים ברוטב עגבניות (עם הדיוק והמעשיות הייקים, אין לי דבר).

27 שנים.

אתמול מ'אדרבא', חוברות 'סימן קריאה', בהוצאה חדשה (קפיצת ראש לשנות ה-70, למאורת הארנב).

56.

---

(קפה בוקר בחרל"פ, שוטטות ברחביה, הוא קנה לי במתנה את 'ספר תום' באדרבא).