קניתי אותו לפני שנים, אבל רק עכשיו הצלחתי לקרוא בו:

"הספר הזה כפה את עצמו עליי כמחויב המציאות. בעודי מותקפת ברגשות לא מוגדרים, דו משמעיים, אלימים, לעתים קרובות סותרים זה את זה, קלחו המילים מעצמן. פעולת הכתיבה לכדה את זרם הרגשות המבעבע. הכתיבה נולדה מן האבל והעניקה לו מחסה. מקום שניתן למצוא בו מקלט לפני ההתמודדות עם גלים חדשים וקשים שיש להכיל. […]

היעשותך יתום, גם בשלב מאוחר בחיים, מצריכה דרך חדשה לחשוב על עצמך. אנחנו מדברים על עבודת האבל, ניתן גם לומר טקס מעבר, מטמורפוזה.

הפסגות החדות של הכאבים הראשונים מתקהות, תדהמה ותחושות מחאה מפנות מקום להשלמה איטית עם המציאות. הצער מעמיק. ישנם רגעים של ריקנות, של העדר, של חוסר שקט. מאוחר יותר מתפשטת עצבות שניכרים בה סימנים של רוך, כאב ענוג עוטף את דמות הנעדר שהפנמנו. המת התמקם בתוכנו. למסלול הזה אין קיצור דרך. אין להתחמק ממנו. המוות שייך לחיים, החיים כוללים את המוות.

ריקון ביתם של נפטרים מחדד את מבחן האבל, מדגיש את כל מאפייניו. משימה זו חושפת, כמו ניתוח כימי, כל חלקיק ולו הקטן ביותר של ההיקשרויות שלנו, של הקונפליקטים שלנו, של ההתפכחויות שלנו […]

לא טוב להסתגר במלנכוליה."

(לידיה פלם, איך רוקנתי את בית הוריי, מצרפתית: קרן שמש, הוצאת רסלינג, ושתי)

אני כבר הייתי. תערוכה קטנה ומקסימה של דיוקנאות עצמיים, רישומים וטקסטים של אבנר כץ במוזיאון ישראל, שאצרה אורנה גרנות. 366 דיוקנאות בעיפרון, שרשם מתוך משמעת סיזיפית, לאורך שנה, מדי יום, בשעות הבוקר המוקדמות מאוד. מבט חודר, קודר, מתבונן לזמן בעיניים. שינויים קלים בין דיוקן לדיוקן, כמעט בלתי מורגשים, רק הרקע מחשיך בהדרגה (הרושם והכוח המצטבר של כל הדיוקנאות ביחד). היום יש לו יום הולדת (82).